קוראים לה מוריה כהן, אישה יקרה המשמשת יועצת בבית ספר. יש לה שני תארים שניים, בייעוץ חינוכי ובטכנולוגיות מידע ותקשורת. ההיכרות בינינו החלה עם תחילת הלימודים לתואר הראשון שלה במכללה להכשרת מורים, כאשר עמדה לפני אתגרים שונים. זכיתי ללוות אותה באופן אישי, לסייע לה במהלך הלימודים ולהאמין בה, לגרום לה להאמין בעצמה, לטעת בה ביטחון עצמי שהיא יכולה! כיום, שנים רבות לאחר סיום ההכשרה, בכל פעם שיוצא לי לפגוש בה היא נעמדת בדחילו ורחימו, מתרגשת לפנות אליי: "שלום עליך מורי ורבי", ושמחה לספר לכל אחד סביבנו עד כמה בזכותי הגיעה לאן שהגיעה ועד כמה היא מרגישה "חייבת" לי. אני כמובן תמיד מתנגד, בתוכי מתרגש מחדש ותוהה לעצמי - מה בסך הכול עשיתי?! עם השנים הבנתי שכנראה לא הייתי המורה שלה, הייתי מעבר לזה! השתדלתי להיות מה שהיום אני יודע להגדיר כ'מורנטור' שלה - שילוב בין מורה למנטור.
אני בטוח שלרבים יש סיפורים וסיטואציות דומות. תרגיל דומה אני עורך בכל שיחת פתיחה בפני סטודנטים ומורים. אני מבקש מהם לעצום את העיניים, להיזכר במורה שהיה המשמעותי ביותר בעבורם ולתאר מדוע. התגובות, חוצות המגזרים והגילים, תמיד יהיו דומות. מורנטור, כפי שאנו מחנכים מהשנה במכללה, אינו עוד מורה, אלא זה האדם שמכיל, מנחה, מבין, מביט בגובה עיניים, מאמץ אליו את המתחנך, נמצא שם תמיד בשבילו, ועוד. 'מורה לחיים', לא רק לתקופת החינוך הפורמלית.
בשני העשורים האחרונים השאיפה לאינדיבידואליזציה, לשמירת 'חלקת האלוקים הקטנה' של הפרט, הרצון להצטיין במדע, טכנולוגיה ורפואה, הדיגיטציה המוגזמת, עד להשתלטות של הבינה המלאכותית על רבדים רבים בחיינו - הובילה לכך שכמעט שכחנו את ה'אדם' שבנו. זה נכון לתחומים שונים בחברה הישראלית ובמדיניות הציבורית, ונכון גם לגבי מערכת החינוך: מערכת החינוך בישראל, בריצתה אחרי חדשנות, מדידת הישגיות, דיגיטציה ובינה מלאכותית, כמעט ששכחה לצערי את 'הבינה האנושית'. מורים, גם אם יהיו המקצועיים ביותר שאפשר (וכמובן מורים רבים מאוד בארצנו הם כאלו), לא יהיו דמות שהמתחנך יזכור לעד, לא יהיו דמות המשפיעה על הזהות האישית של המתחנך ועל ערכיו, לא יהיו דמות שתשפיע באופן מכריע על האדם שיהיה אחר כך, ולא רק בעל הדעת ואיש המקצוע - אם לא יפעלו כמחנכים ולא רק כמורים.
לכאורה הקריאה היא פרדוקסלית. מול גל החדשנות, אנחנו בעצם אומרים לעולם המורים - בואו נחזור אחורה בזמן! בואו נהיה המורה שכולם רוצים לזכור, האדם שמצד אחד עמל כל הזמן בהשגת הדעת ופיתוחה, בעל ההשכלה הכללית הרחבה, מומחה בתחומו, אבל גם זה שתמיד יכולת להתייעץ עימו, תמיד יכולת לצפות ממנו לתמיכה, ליד מושטת לאחר נפילה, מורה שמאמין בך, שמעצים את כישרונותיך ומחליש את חסרונותיך. האדם שעוזר לך להגיע אל 'המקום הנכון', שהוא נקודת המפגש בין 'תשוקה' ובין 'כישרון', ומכאן - רק השמיים הם הגבול.
השסע הנורא שנפער במדינה והמהלומה הקשה בפרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' הראו לנו עד כמה חשובים הערכים הללו, עד כמה הם קריטיים לקיומו של עם ועד כמה שחינוך בדרך הזאת הוא קריטי לפרט ולעם. בעבורי, לאחר הזעזוע וההלם, הגילוי הגדול ביותר היה תחושת האחדות והשותפות הכל כך מיוחדת שנוצרה בין הקהלים השונים, אף שלצערי בתקופה האחרונה הולכת ונעלמת האווירה. האדם שבנו הוא הגורם המאחד, הוא זה שקשר בין חיילינו במטרה משותפת. כיצד נוכל לשמר זאת לאורך זמן? התשובה היא לשכפל את תחושת ה'יחד' בפעילויות ומיזמים פרקטיים.
בתקופה האחרונה, לצד ידידי חיים גבאי, מחמ"ד צפון, וצוות מוכשר מסביב, יש לנו הזכות להתניע את 'תנועת המורנטורים של ישראל'. דמיינו לעצמכם רשת ארצית של מורנטורים, שלכל אחד מהם יש 'מישהו לרוץ איתו' באחד מתחומי החיים. פרופסור ותיק לרפואה שמשמש מורנטור לסטודנט לרפואה מהדרום, מנכ"ל חברת הייטק שהוא מורנטור לבוגר מערכות מידע צעיר מהצפון, מהנדס בעל שם שחונך סטודנט צעיר להנדסה ועוד ועוד. ללא הבדלי השקפה פוליטית, ללא הבדלי מגזר, ללא הבדלי אמונה דתית, רק ביחד, מתוך ערבות הדדית שמשאירה בצד את כל המפריד ומדגישה את התמצית – את הביחד. מורנטורים יציפו את האדם, יבליטו את כישוריו וערכיו. רק כך נוכל להגיע לאיזון המנצח שבין מצוינות מדעית, אקדמית וטכנולוגית לבין האדם שבנו. החלטנו - אנו מקימים רשת ארצית שתהפוך בעזרת ה' לתנועה רחבה, 'אפליקציה' ראויה של תחושת היחד המיוחדת של העם שלנו, שתשפיע על פני החברה. הצטרפו אלינו!
פרופ' אבי לוי הוא נשיא מכללת שאנן ויושב ראש תנועת המורנטורים של ישראל
***