'סולם גנבים', ספרו החדש של הרב ליאור אנגלמן (שכותב מדור קבוע בעיתון זה), הוא ספר נפלא שמעורר מחשבות אישיות וציבוריות במישורים רבים. הספר עדין, ואת מסריו הוא מביע בצורה סמויה, בלי לנסות לכפות על הקורא תובנות ומסקנות.
אך נפתח תחילה בכמה שורות על התוכן, מבלי לקלקל למי שטרם קרא: חלק גדול מהסיפור מתמקד במשפחה, או כפי שמכנים אותה אחרים – 'כנופיית פשע', בשכונה בדרום תל אביב. דמויות המשפחה, תפקידיהן, שפתן והרגליהן – הכול קם לתחייה ביד אומן שיוצר דמויות מורכבות ועמוקות, ובהן גם הפושע הראשי מגלה צדדים של רגישות ואנושיות (עמ' 192). הסיפור מתמקד בבן אחד של המשפחה, יהודה, או כפי שנהוג לקרוא לו – יודה, ובקורותיו, הגם שלומדים להכיר טוב למדי אף אחרים. ויש ברקע 'משפחה' אחרת, שנאבקת עימם על הטריטוריה. אך בעיקר יש כאן מסע. של יודה. של בני ביתו ובעזרת ה' – גם שלנו.
אומנם בגב הספר מתארים אותו כ"סיפור על משפחות", אך כמקובל בספרי איכות, כל קורא יפגוש בו פן אחר. כשלעצמי, מצאתי בו צירים חשובים שונים שמעוררים למחשבה. הראשון הוא בחירה. האפשרות והצורך לבחור בדרך חיים עצמאית, ולא משנה מה שם משפחתך ומאין הגעת. כך מתחילת הספר, עת רב בית הכנסת (שהוקם מתרומת כספי משפחת הפשע...!) אומר ליודה: "לא משנה אם צוחקים עליך, אתה – תהיה אתה, זה מה שרוצה אלוקים" (עמ' 12). ציר זה מלווה את הספר ומסייע לקורא להבין עד כמה קשה לבחור, ועד כמה תנאי הארץ ותנאי השכונה לעיתים דוחפים אדם או משפחה להתגלגל לפשע. מהסיפור אנו למדים גם עד כמה מי שנכנס ל"עסק המשפחתי" מתקשה מאוד לצאת ממנו, הן מצד הרגליו והן מצד לחצים כבדים ביותר שמופעלים עליו. הלוא קל לגדול בסביבה ערכית ולמתוח ביקורת על מי שמאמץ את דרך הפשע, מבלי להבין את עוצמת הקשיים הניצבים בפני מי שנולד לתוכה ורוצה לפרוש ממנה.
הנקודה הבאה היא היחס שאנו נותנים למי ששונה מאיתנו, למי שצומח מתוך קושי ולא תמיד מצליח. נושא זה טומן בחובו את ההבנה שנדרשת יכולת לספוג עלבונות ומשברים ואף יכולת לעמוד לפעמים מול צוות שלם שדורש להדיח את הנער "חסר התקנה" (עמ' 135) ולהאמין שלבסוף יתגלה האור שטמון בו.
מכאן למסר אישי: הצורך שלי לבחור בטוב בצורה נאמנה עוד יותר. בספר יש מי (וליתר דיוק, מישהם) שמצליח(ים) לבחור בטוב, מתוך קשיים עצומים, רגשיים ואפילו פיזיים ואלימים. וזה מעורר שאלה אישית פשוטה: מה איתי? האם אני, שלא גדלתי במשפחת פשע, איני נקרא לדייק יותר את הבחירות שלי ולהיות נאמן יותר לעקרונות שלי? לפני שאני רץ להתייחס לאחרים בצורה נאה יותר, הספר קורא לי לדרוש מעצמי יותר. רק מתוך כך ניתן, וצריך, לפעול יחד – סוגי תלמידים שונים ובני נוער מגוונים – מתוך הבנה שלכל אחד יש מה ללמוד מהאחר. זאת מבלי ליצור מצב מעוות שבו המכונים 'טובים' באים 'להציל' את המכונים 'חלשים' (עמ' 276).
ונקודה אחרונה: בשלב מסוים בסיפור מנסה יודה להתקבל לישיבה תיכונית "איכותית". הוא נכשל ואינו מתקבל, למרות ציוניו המעולים במבחני הכניסה. ואולי הישיבה נכשלת? ובמובן מסוים כולנו נכשלים? אומנם כן, רוב מוחלט של הישיבות התיכוניות היום אינן "ממיינות", אך יש מעט שבהחלט עושות כן. ושמא צוות המקום (והורי התלמידים שלוחצים...) טרם הבינו עד כמה מלאכותי הוא מקום שבו כולם הם מספרי 1, ועד כמה לכולם יש מה ללמוד זה מזה (עמ' 34; עמ' 118 ולאורך הספר)?
זאת ועוד: חלק מדחיית קבלתו של יודה לאותה ישיבה נובעת מחוסר הבנה תרבותי, עת הוא עונד צמיד שאצל נער מהעדה שלו נחשב לטבעי, אך נתפס אצל הנהלת הישיבה כתרבות פסולה שמעידה על עונדה (עמ' 81). אומנם ההאשמות הנשמעות לפעמים כי עולם הישיבות ממדר בני עדות מסוימות הן האשמות אנכרוניסטיות שמפספסות בעשרות שנים. כבר שנים רבות שניתן בכל מוסד למצוא מגוון עדות, הן אצל התלמידים והן אצל הצוות. אך הסיפור על הצמיד מעורר מחשבות על התרבות שאנו מקרינים במוסדות שלנו, ואפילו על תוכן התורה הנלמדת. צא וראה: האם כל הרבנים זצ"ל, שאת תורתם אנו לומדים ותמונתם תלויה על הקיר, באים ממגוון יבשות ומפגישים את התלמידים עם העושר שבכל העדות? האם המקורות שאנו פוגשים בלימודי אמונה יונקים מספריהם של רבני כל העדות? ובסוף, כשרואים את בית הספר שיודה נאלץ ללמוד בו, עולה בחריפות השאלה: כמה עוד נערים ונערות כמוהו יש?
ולמרות הכול יודה בוחר בחיים של תורה ומצוות, אך צריך לקרוא ברגישות כדי לגלות זאת, כי אף זה לא מונח לפני הקורא כ"מסקנה" אלא מתגלה בעדינות, מבין השורות, כחלק בלתי נפרד מהבחירה בטוב. בה בעת מפליא כיצד משפחת הפשע באמת אינה רואה סתירה בין "העסק המשפחתי" שלה בפרוטקשן ובין מסורתיות גאה, שמאמינה אף בכוחן של שבועות והבטחות (עמ' 270-267 ועוד).
מכאן לשם הספר: 'סולם גנבים'. בספר אין הסבר לשם, למעט רמז שעולה עת קבוצת ילדים משחקים 'סולמות וחבלים' ודנים בסולם של גנבים (עמ' 232. אגב, 'סולמות וחבלים' הוא שם הספר באנגלית). ולנו נותר לתהות אם שם הספר רומז לסולם שבו גנבים נעזרים כדי לגנוב, או שמא בסולם שמאפשר בריחה מעולם הגנבה...
הספר כולל מעברים מדויקים בין שפת הרחוב של "המשפחה" לשפתם של אחרים, ויש בו לא מעט מבטים מגוף ראשון של דמויות שונות. דווקא משום כך הייתי מוסיף גם תיאור בגוף ראשון ממבטו של שוטר, למען נבין אף את טוהר כוונותיו (השמועה אומרת שאלפי שוטרים הם אנשים איכותיים שרוצים בטובתנו...).
ואחרון חביב: כמו בסיפור טוב, חלק מהקשיים ומהאתגרים מגיעים לבסוף לפתרונם, אך לא כולם. אנו מסיימים את הקריאה עם כמה סימני שאלה ונושאים שצריך לעבוד עליהם או להתפלל עליהם. ואולי זה כך לא רק בספר, אלא גם בחיים.
הכותב הוא מנהל חינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא