הננו כאן

במעמד המרגש של הדלקת המשואה ביום העצמאות היה ניכר על פניה ועיניה של צילית יעקובסון שהרגע הזה מזקק את כל מה שהיא חיה ונושמת בחייה האישיים והציבוריים. צילית, יזמת חברתית, מכהנת כיושבת ראש עמותת 'בת מלך' המפעילה את המקלטים במגזר הדתי והחרדי לנשים נפגעות אלימות במשפחה וילדיהן ומשמשת כיושבת ראש קרן צליר, יוזמת ומוציאה לפועל מיזמים חברתיים בתחומי החינוך, הרווחה, התרבות והזהות היהודית. הקרן הוקמה על ידי צילית ומאיר בעלה. חמ"ל מדיסון אייד (Medison Aid), שהוקם מיד עם פרוץ המלחמה יחד עם עובדות ועובדי החברה ומאות מתנדבים ושותפים, הוא חלק מפעילות הקרן. החמ"ל רכש, ארז ושינע לכל חלקי הארץ מאות טונות של ציוד, והוא עדיין ממשיך לתמוך במאמץ הלאומי גם בימים אלה.

איך הרגשת כשנבחרת להשיא משואה?

"זו הייתה זכות גדולה בשבילי להשיא את משואת הנתינה לצד אנשים מעוררי השראה לכבוד יום העצמאות ה־76 למדינת ישראל. בחיל ורעדה ובאהבה גדולה השמעתי את קולן של אחיותינו גיבורות הנפש הנאבקות על חירותן יום יום בזמן שגרה, ועל אחת כמה וכמה בימים קשים אלה", היא אומרת. "למשואת הנתינה בשנה הנוכחית אפשר לקרוא משואת עם ישראל. היא ברית הייעוד המשותפת לכל חלקי החברה הישראלית, כי היא בשמם של כל מי שהקימו והובילו מפעלי סיוע, תרומה ונתינה, פתחו את הלב, גייסו תרומות וציוד ויצאו להתנדב למען כוחות הביטחון ולמען אחינו ואחיותינו שפונו מבתיהם".

על מה חשבת כשעמדת על הבמה בטקס?

"התרגשתי מאוד. חשבתי על כל האנשים, צעירים ומבוגרים, נשות ואנשי המגזר העסקי והמגזר השלישי, מכל שדרות החברה הישראלית, שהוכיחו בשעתה הקשה ביותר של מדינת ישראל שהמשותף עולה על המפריד, שהערבות ההדדית היא זאת שמאחדת בינינו, ושביכולתה להצמיח תקווה לעתיד טוב יותר בארץ הזאת. והם רבים, רבים מאוד", היא מציינת.

"אם יש נחמה קטנה בתקופה כל כך חשוכה וקשה למדינת ישראל זו העובדה שאפילו בשעת אסון ומלחמה, כשכולנו מוכי הלם וחרדה, כשברקע הדי פיצוצים ואזעקות, ובניגוד לאינסטינקט האנושי שמבקש להסתגר ולהגן על המעגל הקרוב – עם ישראל יוצא בהמוניו ומגיע לכל פינה במדינה, תורם ופועל ללא לאות למען מי שצריך ולמען חברה ישראלית חזקה וטובה יותר".

פנסי ראש, מטענים ניידים, אוהלים ורחפנים

בבית משפחת יעקובסון בגבעת שמואל הבינו מוקדם מאוד בבוקרה של שבת שמחת תורה שאירוע ביטחוני חריג מתרחש בארץ. צילית ומאיר הם הורים לשמונה, שלושה מתוכם נשואים. "באותו בוקר קמנו כמו כל עם ישראל לאזעקות", צילית משחזרת. "מאיר רץ לבית הכנסת כדי לקרוא לבנים שלנו ולהגיד להם שיהיו ערניים למה שמתרחש מסביב. בתוך זמן קצר הבנים והחתן גויסו. הבן שלי הגיע עם אשתו והתחיל לחפש את המדים שלו, ואז הגיע הבעל של הבת. סיטואציה שאני לא מעכלת. במלחמת יום כיפור אמא שלי הייתה בהיריון, ואני נולדתי לתוך הסיפורים והזיכרונות של המלחמה ההיא, והנה אני קולטת שמשהו דומה קורה כאן - שכולם חוזרים מבית הכנסת עם הטלית וכל התמונות שתוארו בילדותי פתאום צפו ועלו. אני שואלת את עצמי מי הכין אותי לארוז לבנים קרביים את החפצים שלהם ובכלל, מה שולחים איתם? זה ממש לא כמו לשלוח בן לבקו"ם או למילואים. הבנו שאנחנו שולחים אותם למלחמה", היא מציינת. "בינתיים הגיעו כבר שמועות על מה שקורה בדרום, וכשהתחלנו להבין את ממדי האסון מאיר הדליק את הטלפון והתחיל להתקשר לעובדים שלו שגרים בעוטף והיו שרויים בסכנה. בינתיים חיפשתי איך אני יכולה לעזור לבנים שאני שולחת לחזית, מי לצפון ומי לדרום. והלב דפק. מיהרתי להכניס מגבות לתיקים, ואת האוכל שהיה על הפלטה לקופסאות", היא משחזרת. "בינתיים בירכנו את הילדים בכניסה לבית וראינו מכל עבר חיילים נאספים, נפרדים מההורים ומקבלים ברכה ונשיקה. אלו רגעים שלא אשכח לעולם. אחרי שהם נסעו נשארתי עם הילדים הקטנים יותר וראיתי שלמעשה אין מה לעשות. נוצר מין ואקום. לקחתי ספרי תהילים ואמרתי להם: בואו נקרא יחד תהילים בקול".

השבת הייתה ארוכה ומדאיגה. "מיד אחרי ההבדלה החלטנו יחד, הצוות של 'בת מלך', שהיא הלב והנשמה של העשייה שלי, שיהיה נכון ליצור קשר עם נשים שכבר יצאו מהמקלטים שלנו ושהן גרות עם ילדיהן באופקים, בנתיבות, בשדרות, באשקלון ובעוד יישובים בדרום. חילקנו בינינו את רשימת השמות והתקשרנו אליהן אחת אחת כדי לבדוק היכן הן, איך הן מרגישות, לשמוע אותן. כי להיות לבד בסיטואציה כזאת זה מורכב מאוד, והרגשנו צורך לדבר איתן ולתמוך בהן. הצוות בעצמו עבר במשך התקופה הזאת אתגרים גדולים. יש לנו לא מעט נשות צוות שהבעלים והילדים שלהן גויסו, והן היו חייבות להמשיך להיות עוגן יציב כשמסביב סערה".

למחרת בבוקר התקיימה ישיבת חירום בחברת מדיסון. "הקהילה והתרומה לקהילה היא דבר מאוד חשוב אצלנו במדיסון. זה חלק מהאג'נדה, זה חלק מהדי־אן־איי של החברה. לכן היה לנו ברור שצריך לעשות מעשה, אבל לא באמת ידענו ממה להתחיל. הרי קורה כאן משהו מאוד גדול ורחב. מאיר אמר שהכול מתחיל בצעד הראשון, נתחיל ונראה לאן זה יתגלגל", היא מספרת. "הבנו שקהל היעד שלנו, כלומר מי שכרגע זקוק לעזרה, הם המפונים והחיילים. שלחנו ווטסאפ הכי פשוט ולא מסוגנן שאנחנו מקימים חמ"ל, וביקשנו שאם מישהו יודע שיש צורך במשהו, כל דבר שהוא, נשמח לדעת. באמת שלא היה לנו מושג מה, אבל הבנו שמתוך השטח יגיעו התשובות המדויקות והשארנו לציבור לענות על השאלה החשובה הזאת".

ההודעה נשלחה עם הרבה תקווה ואמונה בשעת צהריים של יום ראשון, והתגובות הרבות הדהימו אפילו אותם. "ההודעה הופצה בכל מקום בארץ. אני זוכרת אותנו יושבים, כשהעובדים עדיין לא הגיעו בגלל האזעקות וההלם, ומתחילים לעבוד, ומאז עברו שבעה חודשים והאור לא כבה אפילו לדקה. עבדנו סביב השעון ימים ולילות. עוד באותו לילה היינו מוצפים בפניות ובבקשות ובברצון טוב של אנשים לעזור", היא מספרת. "הבנו מה צריך לרכוש, והתחלנו ברכישת ציוד לפי רשימות מסודרות. רכשנו רק מה שצריך, אם זה פנסי ראש, לבנים לחיילים, מוצרי היגיינה, מטענים ניידים בכמויות, מגבות, שלוקרים, אוהלים, ברכיות, ביגוד תרמי, כובעי צמר, מזרנים, מכשירי קשר, חסמי עורקים, כפפות טקטיות, גנרטורים, משקפות ובהמשך גם רחפנים", היא מתארת. "מדובר באלפים ועשרות אלפים של פריטים מכל סוג, וגם דברים שאנשים צריכים באופן פרטני. מהר מאוד הבנו שיש צורך בציוד ייעודי לחיילים, ובאופן אישי היה חשוב לי להביא את הדברים ישירות לשטח".

לא פעם הגיעה לפנות בוקר או בכל שעה משעות היום הודעה של חייל שזקוק לסיוע, היא משתפת. "תמיד היה מי שיקבל אותו וייתן לו מענה. כעבור כמה ימים של פעילות הגיעו מכולות ובהן מאות טונות של ציוד במטוסים מניו יורק. בני נוער, מבוגרים, נשים וטף, כולם באו לפרוק את הסחורה ולסדר אותה כדי שהכול יתקתק ויגיע ליעד".

כך, בתוך ימים, נוסדה קהילת המתנדבים של חמ"ל "Medison Aid". "ניצלנו את כל התשתיות שהיו לרשותנו כחברה שפועלת כבר שנים, עם מערכת מקצועית של לוגיסטיקה, רכש, תפעול וקשרים בין־לאומיים, עובדות ועובדים של החברה עצמה בנוסף למאות מתנדבים שהתגייסו מהקהילה ומכל חלקי הארץ. פיתחנו אפליקציה ומערכת מחשוב דיגיטלית שעזרה לנו לנהל את המלאים ולעקוב אחרי מאות הבקשות שהגיעו בכל יום. למערך גויסו אנשים שעזרו עם השינוע, והמערכת הממוחשבת עזרה לנו לאתר מי נוסע לאן ומי יוכל לעזור לנו להגיע ליעדים בצורה הכי בטוחה ומהירה. עשרות מאמתות ישבו מול מחשבים כדי לוודא שאכן הכול נעשה בצורה יעילה ושלא תהיינה כפילויות מיותרות, כי בוודאי שזה היה עלול לבוא על חשבון מישהו אחר שזקוק", היא מציינת. "עם הזמן, הצטרפו לשורות המתנדבים אנשי מקצוע מובילים מתחומים שונים שתורמים מיכולתם, מזמנם ומניסיונם המקצועי בנושאים כמו בנקים ומשכנתאות, ליווי וייעוץ עסקי, אקדמיה וחינוך, ייעוץ רפואי, רשויות מקומיות ומענים ייחודיים לנשים וחיילות. ואז הקמנו את עמותת 'באנו - קהילת המתנדבים', שפועלת לחיבור הפונים למומחים הרלוונטיים בקהילת המתנדבים שיטפלו בהם בהתנדבות מלאה. עמותת 'באנו' מסייעת להם ככל האפשר".

אני מתארת לעצמי שהעשייה הזאת עזרה גם לכם, כמי שנמצאים בחזית ודואגים ליקרים שלכם בעורף?

"בוודאי. הלב הענק של האנשים שעזבו הכול ובאו לשבת שעות על שעות ולאתר מידע, לקבל את הבקשות סביב השעון, להפעיל את הסרט הנע כדי שדברים יקרו ביעילות ובמהירות, זה היה מאוד מרגש", היא מהנהנת בראשה. "ארזנו ושלחנו עשרות אלפי חבילות שהגיעו לשטח. עצם הידיעה לאן מיועדת החבילה הרחיבה וכיווצה את הלב בו־זמנית. זה ניצחון בפני עצמו. בשבתות הראשונות עבדנו סביב השעון. אני זוכרת את עצמי הולכת הביתה ברגל עם חולצת טריקו, מדליקה נרות וחוזרת לחמ"ל בפתח תקווה כי קיבלנו היתר מרבנים להמשיך לפעול בשעת חירום. אנשים לא רצו ללכת הביתה כי הרגישו שהם עושים משהו חשוב, שהם עושים דבר משמעותי ולא עומדים מנגד. המתנדבים ישבו שעות על גבי שעות ושמעו את הסיפורים. הם ידעו שהם לא יכולים ללכת להילחם במקומם, לא בצפון ולא בדרום, אבל זה מה שהם יכולים לעשות למענם ורצו לעשות את זה הכי טוב שאפשר", היא מסבירה את תמצית העשייה. "אני יכולה להגיד שבכל אריזה ומשלוח היו כוונות ותפילות. כל צעד נעשה ברגישות, באמונה ובתקווה. אנחנו יושבים וכותבים שם של איש קשר ומספר טלפון ויודעים שהנה, לחבילה הזאת יש כתובת. זה מחזק, מחבר ונותן המון כוח בימים הלא פשוטים האלה".

להמשיך את הרוח הזאת גם בשגרה

כמי שנמצאים בלב העשייה ידעו בחמ"ל גם רגעים עצובים: "למשל, רגע שבו חייל שיצא לאפטר הרגיש צורך לבוא ולהגיד תודה על ציוד שהגיע לצוות שלו מהחמ"ל. הוא סיפר שבצוות שלו נהרגו כמה חיילים. הלב נשבר, אבל כך אנחנו מבינים עוד יותר את החשיבות של העשייה. אנחנו כל הזמן רואים את הצרכים שגדלים ומשתנים ומנסים להתאים את הפעילות בהתאם לצרכים בשטח".

את מרגישה ברמה האישית את ניצחון הרוח באמצעות המפעל הזה שהקמתם?

"עד שחווים את מה שחווינו בשבעת החודשים האחרונים, לא יכולים להבין מה זה רצון עצום של עם שלם לתרום ולעשות טוב. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את העוצמה הזאת. זה לא דומה לשום דבר שקורה בעולם כולו".

ובכל זאת, חלפו שבעה חודשים ויש התרופפות מסוימת. אנשים חזרו לשגרה ויש פחות מתנדבים מטבע הדברים.

"אין ספק שהתנופה של ההתחלה היא תמיד יותר גדולה. טבעי שאנשים לא יכולים לתפקד באותה עצימות לאורך זמן. נכנסנו לשגרת מלחמה וגם לזה יש משמעות, לעצם החזרה לשגרה, כביכול. חשוב ביותר שהמשק יחזור לתפקד, למרות הכול", היא מדגישה, "אבל הצרכים לא נעלמו והם קיימים כל הזמן. בנוסף לכול, בנינו מערכת שבה יש גם אנשים שעובדים בזה, על בסיס קבוע. הרצון לתת ולתרום קיים כל הזמן בשטח, הרוח קיימת, האנרגיה כאן, ובאותה מידה שהלב כואב ומדמם הלב גם מתרחב ורוצה להיות למען האחר. את הרוח הזאת אי אפשר לקחת מאיתנו כעם. אנחנו צריכים להרים אותה לגבהים חדשים, לעורר אותה, כל אחד בדרך שלו", היא מבקשת.

"הייתה לנו בשבת שיחה עם הילדים שלנו על גבורה, ואמרנו שגם לקום בבוקר וליצור שגרה בימים כאלה זה ניצחון הרוח. לשים ילקוט על הגב וללכת לבית הספר זה ניצחון הרוח. גם להיבחן וללמוד לבגרות זה ניצחון הרוח. לקום ולקיים שמחות וחתונות, כשבחופה כולם שרים את התפילה לשלום החיילים, זה ניצחון הרוח. כל צעד שכל אחד ואחד מאיתנו עושה זה ניצחון רוח. גם לפעול למען החטופים, ללכת לחבק את המשפחות, לעודד אותן, להתפלל, להיות שם בשבילן ולזהות את הצורך הפנימי. היכולת להבין את זה חשובה מאוד. יש לנו מדינה, יש לנו את צה"ל, ואנחנו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה ולהיות חלק מכל מה שקורה סביבנו, גם כאזרחים. הפחד הגדול שלי הוא שהצרכים ייהפכו להיות שקופים, שלא נראה אותם. מחובתנו לראות אותם ולחפש אותם ולגייס את רוח ההתנדבות. לפתח את השריר הזה של לראות מה אני יכול לעשות. היכולת לראות מה שקורה סביבך ולפעול".

כיזמת חברתית פועלת יעקובסון בימים אלה ליצירת חיבורים ויזמות בתחומים חדשים הקשורים בשיקום קהילות וקבוצות שנפגעו במעגלים השונים. "יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, אבל לעשות טוב - תמיד אפשר. על זה יש לנו שליטה. אני מאמינה שכל אדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו. תיקון עולם אלה מילים גבוהות, אבל יש דברים שמתחילים ממש כאן, בגובה העיניים מתוך הלב. זה מה שיוביל אותנו הלאה וזה הכוח שלנו. את הרוח שלנו אי אפשר לעצור. בימים כל כך כואבים לעם ישראל אני מבקשת להתפלל להצלחתם ולשלומם של חיילי צה"ל, להחלמת הפצועים ולהחזרתם של כל אחינו ואחיותינו החטופים הביתה בשלום".

***