ב 7.10 נכתבה מחדש מגילת האחדות אשר מהווה מחדש את מגילת העצמאות של מדינת ישראל... בשנת המחאה השתמשו רבים מאירגוני המחאה במגילת העצמאות, כבסיס להיאחז בו במאבקם כנגד הרפורמה המשפטית.
אבל מגילה זו ניתנת לפרשנויות שונות כל אחד בהתאם להשקפתו ביחס לרפורמה המשפטית ובכלל בסוגיות יסוד של המדינה.
הפעם, שלא בפעם הראשונה בהיסטוריה, הנוראים והגרועים שבאויבנו מסייעים לנו לדייק את הגדרת זהותנו כעם ועצמאותנו. היטלר ימח שמו דייק בהגדרה מיהו יהודי הראוי להשמדה, וגם החמאס רענן והגדיר מחדש מיהם היהודים הראויים להשמדה. לפי הגדרתו כל אזרחי ישראל כולל אזרחים לא יהודים, מוסלמים ערבים ובדווים, עובדים זרים ועוד.
החמאס עוזר לנו להכריע בשתי שאלות קריטיות בוויכוח והפילוג הפנימי שבתוכנו. האחת, ישראל היא מדינה יהודית בהגדרה במובן שהיא שייכת לכת הכופרים באסלם ומשכך כל אזרחיה גם הלא יהודים חל עליהם דין יהודי. מדובר באחדות הגורל היהודי הבסיסי ההיסטורי אשר הופכת את כולנו לעם אחד.
במלחמת הג'יהאד שהכריז עלינו החמאס כנציג האחים המוסלמים בפלשתין, לכולנו מגיע טבח, השפלה, התעללות בחיים ובגופות, אונס והשמדה, הפחדה למען ניצחון האסלם. התשובה השנייה היא המציאות לפיה הפלשתינאים בישראל אינם ראויים למדינה היות והם אינם מסוגלים לקיים מדינה שאיננה מדינת טרור, והם לא מוכנים לוותר על היעד של הקמת פלשתין מהירדן ועד לים. כך צועקים בעולם כל תומכיהם, וכך הם מחנכים ומטיפים לילדיהם, כולל ברשות, לחסל את מדינת ישראל.
המדיניות המתונה לכאורה של חלקים ברשות ובפתח אינם אלא כסות מהסוג המקובל בתרבות האסלם להתנהל מול אויבים חזקים בקו כביכול מתון עד לרגעי חולשה בו ניתן יהיה להכריע אותם ולממש את היעד של האסלם להשתלט ולחסל את הכופרים. זה הבסיס סביבו חייב וצריך העם בישראל להתאחד, ולא מדובר באחדות מיופייפת ומזויפת שמדחיקה ומחליקה ניגודים אמתיים וקונפליקטים.
לא האחדות כופה את המציאות, אלא המציאות כופה עלינו אחדות. מן הראוי שיהיה עלינו לקבל אותה בשמחה וברצון. מה שקרה כופה עלינו אחדות גם בנושא גיוס החרדים. התבהר מעל כל ספק שהמלחמה שלנו בארץ היא מלחמת קיום ובמובן הזה היא מלחמת מצווה, בה אמור כל חתן לצאת מחופתו, ועל אחת כמה וכמה כל בחור ישיבה מישיבתנו, ולהצטרף למשימה.
הטקטיקה של הרשות הפלשתינאית והמדיניות הדו פרצופית שלהם מצליחה להם ומביאה את רבים מהמדינות ובראשם ארה"ב להיאחז בפתרון שתי המדינות. וזה משמש אותם כתשלום לסעודיה מתוך רצון לחתום על הסכם הגנה אזורי על חשבון הבטחה של ישראל לקדם פתרון כזה. במשך שנים נתניהו באמצעות נאום בר אילן שתף פעולה עם המדיניות הזאת ותמרן מדיניות ישראלית כפולה בנושא הזה.
כך הוא הצליח לתמרן את אובמה וקרי ושתף פעולה עם הנסיון למו"מ עם הרשות הפלשתינית תוך הצבת תנאי בסיס. הדרישות הפלשתינאיות ותנאי הבסיס של ישראל הם כל כך מנוגדים עד שכל ניסיון להשיג הסכם משמעותי נידון מראש לכישלון. כרגע נתניהו מסרב לשתף פעולה עם הקו הזה של האמריקאים, ופרשני השמאל בישראל אשר משתפים פעולה בנושא זה עם האמריקאים , תולים את זה בקואליציה שלו, כלומר סמוטריץ ובן גביר. אבל נראה שהפעם גם נתניהו עצמו לא חושב שנכון לשלם אפילו מס שפתיים לפלשתינאים אשר יגרום להם להסיק מסקנה שישראל מבינה רק את שפת הכוח שהחמאס הפעיל נגדה, מסקנה אשר מסוכנת לנו קיומית.
ספרו החדש של מיכה גודמן היום השמיני הוא מהלך אינטלקטואלי מעניין. הוא אופטימי ונקודת המוצא שלו היא שקווי השבר הפנימי המאיים עלינו ברובם מלאכותיים ופרי של שיח מפלג שכפינו על עצמנו. במציאות רובנו מהשמאל הציוני ועד לימין הלא משיחי חושבים באופן דומה ומסכימים על עקרונות פוליטיים משותפים. לכן לדעתו את עיקר הבעיות הפנימיות ניתן לפתור באמצעות שיחה הקשבה ופשרה. מילות המפתח הן מתינות ואחריות.
הביקורת על ספרו שהוא לוקח תפקיד של מעין פסיכולוג לאומי, ומתוך עמדה ניטרלית הוא מציע להסיר את המריבה הרעילה וההרסנית. בסך הכל מדובר בנרטיבים שונים ומתוך זה הוא מנסה לטשטש את המאבק הממשי, אשר היה קשוח ואלים סביב הרפורמה המשפטית. בביקורת על הספר טוענים גיא בן פורת וחיים וייס שזו עמדה מפתה לשיבה לחיק החמים הקהילתי המגונן ומנחם שבו כל קהילת ה"שייכים" נוכל להתכרבל. אלא שהמאבק הפנימי בישראל הוא גם ממשי ולא רק פסיכולוגי. ולא יעזרו חיבוקים ומעגלי שיח. יהיה צורך בהחלטות והכרעות.
דווקא כפסיכולוג אני מקבל את הביקורת שלהם שכמו שלא הכל שפיט גם לא הכל פסיכולוגי ויש מציאות ממשית שדורשת טיפול אחר. אבל הטענה שלי היא שב7.10. התבהרה דווקא המציאות הממשית והיא זו שכופה עלינו את האחדות. אחדות ממשית ולא פסיכולוגית. אין לנו ברירה אלא להתאחד סביב סוגיות יסוד קיומיות הישרדותיות שכפו עלינו אויבנו, ומתוך אחדות הגורל ננסה בעתיד, אפילו הקרוב, להצמיח אחדות של יעוד למדינה הקטנה והיקרה שלנו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני