'לא בא כבושם הזה' – לא בכל יום מתברך עולם התורה ביצירת-ענק שאפתנית בת שישה כרכים עבים, שמטרתה המוצהרת היא הענקת ביאור שיטתי לכל דרשות חז"ל בתלמוד הבבלי.
כעת זה קרה. מזה עשור וחצי שהגאון הרב איתי אליצור שליט"א שוקד על תלמודו ושוקד על התלמוד הבבלי, תוך התמקדות בדרשות ההלכתיות שמופיעות בו. מתוך אמונה שהדרשות אינן דבר מנותק מההיגיון האנושי, הרב אליצור חותר לחשיפת המניעים הפרשניים הסמויים שהביאו לדרשות.
מכל עמוד ועמוד בסדרת ספריו העבה, מנצנצים דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות תמורה (ד, יג): "אף על פי שכל חוקי התורה גזרות הן, כמו שביארנו בסוף מעילה – ראוי להתבונן בהן, וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם", ולא בכדי. לדידו של הרב אליצור, משנת הרמב"ם בכללותה מהווה מקור איתן, ואעז לומר שגם מודל לחיקוי, במימוש כלל זה בהקשר של הדרשות: הרמב"ם חתר באופן קבוע להשתתת ההלכה על התורה שבכתב, ולראיית התורה שבעל פה כמפרשת את התורה שבכתב עצמה, והרב אליצור הולך בעקבותיו.
תופעה זו של הענקת הסברים הגיוניים לדרשות חז"ל היא עתיקת יומין, וימיה כימי דרשות חז"ל עצמן. עם זאת, העיסוק בנושא זה בבתי המדרש התרחב במאות השנים האחרונות, בין היתר הודות לפירושי התורה שנכתבו במזרח אירופה ובמערבה בדורות הסמוכים לשואה, ומהווים מאז עמודי תווך בכל עיסוק ביחסי פשט ודרש. ועדיין נותר חלל וחוסר גדול מאוד. חלל זה הולך ומתמלא, ולכך תורמת סדרת 'פקודיך דרשתי'.
אבקש להציג בתמצות כמה מעיקרי השקפתו ושיטתו של הרב אליצור:
(א) הדרש הוא פרשנות אפשרית העולה מתוך עיון מעמיק בפסוק, וכלשונו (עמ' א): "אין בכוונתנו לטעון שהדרש הוא הפשט. הפשט במקומו עומד, אלא שעיון בדברים האמורים בפסוק מוביל למסקנה המחייבת את ההלכה הנדרשת. ההלכה הנדרשת אינה פירוש פשט הפסוק אלא היא מסקנה שאפשר להסיק מפשט הפסוק. ההלכה היא לא בהכרח פירוש הפסוק, אבל אפשר מתוך הפסוק (ומתוך קריאת משמעותו הפשוטה של הפסוק) להגיע למסקנה שזו ההלכה".
(ב) יש דרשות שנובעות מהצורך לממש ולהוריד למישור המעשי את האמור בפסוקים (עמ' כז): "מטרתה של תושבע"פ היא לתת הדרכה מעשית לקיום תושב"כ. לכן היא כוללת הרבה הלכות שהן מחוייבות, משום שכדי להגיע למטרה העקרונית שבתושב"כ יש לעשות את המעשה העולה מן המדרש".
(ג) יש דרשות שמבוססות על הקשר המילים שאותן הן דורשות (עמ' ל): "לפעמים אפשר להבין את מהות הדין מהנושא של הפרשיה. ראה למשל מה שבארנו בחולין קיג. שם נשאלה השאלה האם "לא תבשל גדי בחלב אמו" אסור משום שאין דרך לבשל את הבן עם האם, או משום איסורי אכילה. והשבנו שכיון שהפסוק כולו אומר "לא תאכלו כל נבלה [...] לא תבשל גדי בחלב אמו", משמע שבאיסורי אכילה אנו עוסקים". בכלל זה, אפילו גזירה שווה שמקובל בקרב רבים לראותה כמידה שאינה מבוססת על היגיון (עמ' מט): "בספרנו נראה שגם מידת הגזירה שוה ניתנת להבנה אם למדים לא רק את המילה האמורה אלא את הפרשייה כולה ואת ההקשר המלא שבו היא נאמרה".
הרב אליצור מכריז ברורות על מגמת ספרו (עמ' פא): 'מטרתנו בספר זה היא לבאר את מדרשי ההלכה מתוך הנחה שהעיקר הוא לא הכללים והמידות שבהן נדרשת התורה, אלא עצם הלימוד, על כן נבאר כאן את המדרשים'.
אני מניח שלא לכל הקוראים תנעם הצהרה זו. אני אישית הגבתי לה ברגשות מעורבים: מצד אחד, שמחה על האור הגדול הנזרה מעתה על דרשות חז"ל, ומקרב אותן להיגיון האנושי. מצד שני, חשתי אכזבה מכך שהכללים והמידות שהתורה נדרשת בהן אינם עומדים במרכז הדיון. כל העוסק בתלמוד הבבלי יודע שהקפדה על כללי הדרשות תופסת בו מקום מרכזי, ולא פעם מביאה להכרעה בין דעות, בעוד שמכלול השיקולים הפרשניים וההקשריים שמפותחים בספרנו עשוי להיעדר מן הסוגיות.
החידוש המתודי שבספרנו היווה עבורי גם מקור לשמחה והתפעלות, אך גם רקע לרתיעה מסוימת. מיתון מסוים לתחושות אלו עלה כשהמשכתי לגוף הספר, שכן רוב הסוגיות הנידונות בו אכן אינן מושתתות על י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, ואף לא על כללי דרוש אחרים, אלא על עיון חז"לי מדויק בפשט הפסוקים, במובנו הנרחב, ממש כדברי הרב אליצור.
הרב אליצור מנסה, ואף מצליח במידה מעוררת השתאות, 'לנער את האבק' מהדרשות המובאות בגמרא, ולהוכיח פעם אחר פעם כי הן מעוגנות היטב בעומק פשט הפסוקים. הווי אומר: המרחק בין פרשנות פשט במובנה הנרחב ובין דרשה אינו כה גדול ומוחלט כפי שמקובל להניח. לדידי, ובעקבות לימודי בספר – דומה שראוי להכתיר את המשימה שמחברנו היקר לקח על עצמו בכותרת 'עומק הפשט' או מעין זה, ובכך להבהיר שרובם הגדול של הדינים הנלמדים מפסוקים הם דינים שעולים מהפשט, ולא מהמידות שהתורה נדרשת בהן.
לאחר שקמתי מן הספר, הרגשתי באופן אישי כאילו עד היום כיסה מסך כלשהו את פסוקי התורה, ובעיקר את הבנת האופן שבו חז"ל למדו אותם בבבלי והסיקו מהם מסקנות, ועתה – בא הרב אליצור והסיר אותו! יהי רצון שיהיה ספר זה נדבך בבניין התורה – שבכתב ושבעל פה – לדורות.
גרסה מורחבת של המאמר פורסמה לראשונה בירחון האוצר