החדשות שלא תשמעו באולפנים

בכל פעם אני עושה את הטעות הזאת, ושוכחת שגם בפעם הקודמת הבנתי שזו טעות. אך מכיוון שבכל אופן אני לא יכולה ולא רוצה להיות מנותקת לגמרי, אני שוב פותחת את החדשות. אחרי עשר דקות של קריאת כל הכותרות - קורה לי בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת, ובפעם שלפניה ובכל הפעמים לפני כן. אני מתייאשת, נלחצת, מודאגת, לא מאמינה שמשהו טוב יקרה. הכול רע, הכול גרוע, כולם שונאים את כולם, כולם אומרים דברים איומים על כולם. העולם הוא מקום נורא, אין שום תקווה וזהו, לא קוראת יותר ודי. לפחות עד מחר.

לפני כמה ימים היה לי רעיון מושלם: אני אפתח אתר חדשות משלי. יקראו לו "דיבורים טובים" ויהיו בו רק חדשות טובות, ניסים שקרו, אמירות יפות, עידוד, סיפורים מחזקים והשקפת עולם חיובית. בעלי אמר לי שזה לא יצליח ואף אחד לא ייכנס לאתר שלי, מה גם שאין לי זמן מיותר להפעיל אתר כזה. אבל לפחות אפשר לחלום שאולי מישהו אחר ירים פעם את הכפפה ויכתוב חדשות מסוג אחר לגמרי.

לא מה שחשבתי

מה שבטוח הוא שהמציאות הזאת של החדשות כל כך שונה מהאמת. כל כך רחוקה מהמציאות. אין לי מושג למה כל מי שכותב שם מרגיש צורך להביא רק רפש ולכלוך. העולם שאני חיה בו הוא עולם אחר. התחלתי עכשיו עבודה חדשה שדורשת ממני להיפגש באופן אישי עם המון נשים מכל מיני סוגים, גילים, עדות ואזורים שונים בארץ. וכל מפגש כזה מפתיע, מרתק ומרגש אותי מחדש. אולי כדאי לשלוח את האנשים האלה, שכותבים את החדשות, למפגשים מהסוג הזה, כי כל מפגש כזה גורם לי להרגיש בדיוק הפוך מהחדשות - שהכול טוב, שיש כל כך הרבה יופי בעולם, שמתחת לפני השטח כולנו באמת אוהבים זה את זה, שאין סוף לתקווה, ושהעולם הוא מקום נפלא ומרתק לחיות בו.

אחת הפגישות המרתקות ביותר הייתה עם אישה שבהתחלה דווקא פחות מצאה חן בעיניי. משהו בסביבה שלה, בדרך שהיא מתלבשת, אני לא יודעת להגדיר אפילו מה – לא דיבר אליי ויותר מכך. קטלגתי אותה בתור אחת שלא מוצאת חן בעיניי, ממש שמתי עליה איקס ואפילו קצת התעצבנתי שקבעו לי פגישה איתה. אבל אז היא התחילה לדבר, ופתאום כל החיצוניות נעלמה וגיליתי אישה מדהימה. עמוקה, מצחיקה, מרתקת. השיחה בינינו חידשה לי הרבה דברים שלא ידעתי, אפילו מצאתי את עצמי מספרת לה על חוויה קשה שלא שיתפתי עם אף אחד אחר. כשיצאתי משם הרגשתי שקיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי, ומשהו במפגש מילא אותי בתקווה עצומה. הבנתי עד כמה אנחנו מוטים ומוטעים על ידי דעות קדומות, עד כמה מנסים להראות לנו שאנחנו שונים ורחוקים ונפרדים זה מזה. אבל מתחת לפני השטח – רק צריך לנשוף קצת על החול, להזיז טיפה עפר, ולגלות שהעם הזה הוא באמת עם אחד, בלב אחד. ואלה – אלה באמת החדשות.

דאל עדשים בלתי נשכח עם חלב קוקוס ועגבניות

את המנה הנפלאה הזאת אכלתי אצל חברה אחרת שפגשתי, ויחד שדרגנו אותה והיא הפכה להיות מדהימה! כל כך קלה ופשוטה וכל כך טעימה. מאז אני מכינה אותה פעמים רבות בבית, וכולם משתגעים עליה. מלאת תבלינים, ריחות וניחוחות, בריאה, קלילה ומנחמת. מגישים אותה על הר של אורז בסמטי ריחני ומתענגים.

דרגת קושי:

קלה

זמן בישול:

40 דקות

4 מנות

כוס עדשים כתומות

4 שיני שום כתושות

2 כפות שמן זית

בצל אחד קצוץ דק

רבע כפית צ'ילי גרוס

2 עגבניות בשלות מגוררות

כפית גדושה אבקת קארי

חבילת חלב קוקוס איכותי

2 גבעולי בצל ירוק קצוצים

מלח ופלפל

בסיר בינוני שמים את השמן והבצל ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים את השום הכתוש ומטגנים עוד שתי דקות. מוסיפים את העגבנייה המגוררת, מביאים לרתיחה ומבשלים שתי דקות על אש גבוהה. מוסיפים את העדשים, הצ'ילי, הקארי, מלח ופלפל ושלוש כוסות מים. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים מכוסה במשך חצי שעה. מוסיפים את חלב הקוקוס והבצל הירוק, מערבבים ומבשלים על אש נמוכה עוד עשר דקות. טועמים, מתקנים תיבול ומגישים. יפה וטעים לקשט את התבשיל במעט עגבנייה טרייה מגוררת וכוסברה קצוצה.

לתגובות: avmyzlik@gmail.com

***