ניצחוני בניי. אין ספק שהילדים של היום חרוצים יותר ממה שאנחנו היינו. באחד הימים בחופשת פסח ראיתי את אחת הבנות שלי מתארגנת ליציאה החוצה. לאן את הולכת? שאלתי. לאסוף קרשים לל"ג בעומר, היא ענתה בנונשלנטיות, מותירה אותי עם סמרטוט ביד ולסת שמוטה.
מה? הגשם עוד לא נגמר, מי מסכים שיעשו לו ערימה של קרשים בחצר לפני פסח, עוד לא התחלנו אפילו לספור ספירת העומר ובכלל, עד ל"ג בעומר יש עוד כל כך הרבה זמן. ערימת הטענות שלי נענתה בנשיקה, ב"ביי" חביב (גם על זה יש להודות) ובהירתמות מלאה למשימה. החברות קבעו לאסוף, אז יוצאים. אגב, הן לא היו היחידות. קבוצות של בנים ובנות פשטו על גרוטאות האזור ופינו אותן מהרחובות, תוך שהם נזהרים לא לגנוב מהמשפחה שבדיוק משפצת את הבית. צדיקים.
אצלנו זה היה אחרת. שבוע לפני ל"ג בעומר מישהו היה נזכר בבהלה בחג המדורות המתקרב, היינו קובעים פעמיים או שלוש ללכת ולאסוף קרשים וגרוטאות ממגרשים ריקים, פעם היו הרבה כאלה ברחבי העיר. אם נודה רגע על האמת, לא היינו נזהרים כל כך שלא לפלוש לאזורי שיפוץ ובנייה. האתגר היה כמובן שהקבוצה השכנה לא תגנוב את העצים שלנו (למרות שהגונב מגנב, כידוע, פטור).
בניגוד למדורות עם התפריטים המפוארים של היום, אצלנו לא היה על האש וגם לא מרשמלו לקינוח. פיתות עם חומוס ואולי חמוצים ותפוחי אדמה שהיו יוצאים מהמדורה מפויחים או לא מבושלים. אבל זה באמת לא היה העיקר. שירים בזיופים מרחיבי לב, צ'יזבטים מפחידים שנראו לנו אז לא אמיתיים, שיחות נפש, מריבות (כי אי אפשר בלי), הרבה מאוד צחוקים ותרגילי אש מסוכנים. כשגדלנו ניסינו גם ליצוק אל תוך האירוע תוכן ל"ג־בעומרי אמיתי - ללמוד על סגולותיו של רשב"י (כי זוהר בכל זאת היה גדול עלינו) או על בר כוכבא, לקיים דיון ער בעד ונגד המרד העקוב מדם ההוא או לשיר שירי נשמה. היינו חוזרים לפנות בוקר מסריחים ומרוצים ליום של שינה מתוקה וניסיונות נואשים לאפס מחדש את השעון הביולוגי שהשתבש.
בדרך כלל אני לא עולה על סירת הנוסטלגיה. אני לא מהמפליגים הקבועים. המבט המאוחר על הזיכרונות מטשטש ומסתיר את החסרונות ומשאיר אותנו עם טעם מתקתק ושקרני של העבר. אבל בכל שנה, כשמתקרב ל"ג בעומר, אני בכל זאת נזכרת במדורות ההן ובמדורות אחרות שהיינו עושים סתם כי זה כיף, במיוחד לנוכח המאמרים העקשניים בתקשורת וברשתות ולאור דיוני ההורים שחוזרים על עצמם מדי שנה. בואו נבטל את ל"ג בעומר, ואם לא, לפחות נשנה, נצמצם או נכווץ אותו. ברשת הופיעו דרישות לבטל את מדורות ל"ג בעומר כבר לפני 15 שנים לפחות, ומאז הן נשמעות שוב בכל שנה.
אחד הטיעונים הדומיננטיים הוא איכות הסביבה שנפגעת, אבל סביבו הולכת ונערמת פירמידת טענות שלא הייתה מביישת את ערימת הקרשים הגבוהה ביותר במגרש ההדלקה: זה מסוכן, זה גורם למריבות, זה מביא את הילדים לגנוב קרשים, זה לא חברתי, ההורים צריכים להישאר עד מאוחר ולהשגיח, ועדי ההורים חוששים שייתבעו (כן כן, היה גם כזה), שנה אחת זה לא מתאים בגלל הקורונה, שנה אחרת בגלל מזג האוויר וכמובן, המצב הביטחוני תמיד לא משהו אז בואו נחזל"ש.
רבות מהטענות, אגב, נושאות איתן גרעין של סוגיה חינוכית והנה לנו הזדמנות לשבת עם הילדים, לדבר איתם וללבן את הדברים. אבל למה לבטל?
אז נכון, ל"ג בעומר על מדורותיו הוא חג לא מספיק ברור, הוא נחגג בעממיות מלבבת ולא יותר מדי מעמיקה, הוא לא מפנק את הסביבה (אבל גם לא הטיסה לחו"ל בקיץ, ולא הטיסה לחופשת סקי בחורף) ולכן לא כל שלושה ילדים צריכים לעשות מדורה. ויש גם עניין בטיחותי, ולכן המדורות מתקיימות היום במתחמים מוגדרים.
אבל אנחנו כל כך רוצים שהילדים יצאו כבר מהמסכים, שיפסיקו כל הזמן לגלול ולגלוש, שיעשו פעילות עם החברים, שילמדו לתכנן ולבצע, שיארגנו פעילות ויתחלקו במשימות, שלא נצטרך כל הזמן להפיק להם הכול, שלא יתרגלו רק לאטרקציות כמו לונה פארק או החלקרח, שייהנו מחוויות פשוטות. אז הנה, זה פה, זה מגיע, בואו נזרום.
אני אשלח אותם בשמחה למדורה (עם תפוחי אדמה שכבר רוככו במיקרוגל בבית) אחרי שיח על מוגנות ובטיחות ואיסור על שתיית אלכוהול, ותזכורת שצריך לשתף את כולם בלי להשאיר אף אחד בחוץ. וכן, אני איאנח ואדאג ואתווכח על שעת החזרה ואסבול מעיניים שורפות (כי עם כניסתנו לתפקיד ההורים חתמנו על טופס ויתור שעות שינה כוללני), אבל לילדים תהיה חוויה כיפית. כן, כיפית. לא העצמה חינוכית משנה חיים, סתם כיף שעשוי מחומרים טבעיים בלבד. זה מה שהיה לנו, זה מה שאני מאחלת להם. פשטות, עם הפרשנות שלהם כמובן (מי אמר בוקסה ולא קיבל).
רבי שמעון לא רק במירון
השנה יימנעו החגיגות ממאות אלפי האנשים הפוקדים את מירון מדי שנה. המלחמה המושהית בצפון גרמה לכך ששלושים איש בלבד יכולים להגיע למקום ולחגוג. חגיגה עצובה. קשה להימנע מהמחשבה שהאסון הגדול שהיה על ההר לפני שלוש שנים, והעובדה שאיש לא נתן עליו את הדין, הביאו למצב של הר שומם ביום חגו.
אבל לא באתי להוריד, להפך. חגיגות מירון יועתקו למקומות מרכזיים בירושלים, בבית שמש ובחברון ואולי למקומות נוספים. ואם כבר מחפשים תחליף לל"ג בעומר, אפשר לצאת למקום מקורי, כזה שמחובר לגמרי לחייו של רשב"י אבל נמצא דווקא במרכז הארץ. נהוג לזהות את המערה שבה הסתתר רשב"י עם בנו רבי אלעזר ביישוב פקיעין. אבל רבים ערערו על כך. בין חורבן הבית השני למרד בר כוכבא חיו ולמדו חכמי ישראל ביבנה ואחר כך בלוד. שם התפתחה התורה שבעל פה, שם התקיימו כינוסים של חכמים. רבי שמעון בר יוחאי ובנו ברחו ל"מדברא דלוד", שם הם הסתתרו שלוש עשרה שנה ושם נגלה להם אליהו הנביא. כמה שנים אחר כך יגיע החכם הלודאי הגדול, רבי יהושע בן לוי, לפתח "מערתא דרבי שמעון בר יוחאי" שרחוקה מלוד שלושה מילין ויפגוש גם הוא את אליהו.
החוקר יאיר ליברמן הביא לכך ראיות רבות, והחוקר זאב וילנאי ז"ל הציע את המערות במצוק התוחם את "בקעת הנזירים" (מערתא דבקע) בחלק הדרומי של יער בן שמן. מקווה מים גדול שנמצא בסמוך נקרא "ביר א־שמי", באר שמעון.
אז מי שרוצה בכל זאת קצת רבי שמעון וקצת אליהו הנביא, מי שרוצה לבקר במקום שבו נגלו סתרי תורה ונולד ספר הזוהר, יכול לשנות השנה כיוון ולקפוץ לבקעת הנזירים במקום למירון. נקווה שבשנה הבאה יחזרו החגיגות על ההר עם תושבי הגליל כולם בביטחון, בבטיחות ובשמחה.
לתגובות: [email protected]
***