כמו הרבה ישראלים, גם אני מאז שמחת תורה מתלבט ומתחבט עם עצמי בשאלה הנוקבת האם אני צריך לרכוש אקדח. הפוקוס הוא על המילה "צריך", כי רוצה אני בוודאי לא. אני קרוב אצל עצמי ויודע היטב שאני לא רמבו, ואפילו לא החבר הזה של רמבו שלא שורד עד סוף הסרט. אני החבר של רמבו שבכלל נשאר בבית ולא יוצא לווייטנאם כי השהות ביער מקפיצה לו את כל האלרגיות. מצד שני, חייבים להודות בכאב, אירועי השנה האחרונה המחישו סופית שאסור לנו לסמוך על אף אחד כשזה מגיע לביטחוננו האישי.
אז במקום לקבל החלטה מכרעת לכאן או לכאן, החלטתי להגיש בקשה לרכישת כלי ירי ושהמדינה תחליט. בסך הכול, אם יש משהו שלמדינה שלנו יש זה שיקול דעת.
אהממ, אהממ. מחילה, נתקע לי משהו בגרון.
מפה לשם מאחר שאני גר סמוך מאוד לכפר ערבי, האישור הסוג־של מיוחל הגיע ואני נאלצתי לקבוע תור להכשרה במטווח. אל ההכשרה הראשונה לא הגעתי, גם לא לזו שאחריה. כאמור, אני לא באמת רוצה אקדח. אבל לחץ חברתי חיובי מהשכנים הוביל לכך שבראשון האחרון נסעתי עם דובי השכן למטווח כדי לבדוק, אולי אני בעצם כן רמבו.
"בטיחות מעל הכול", אמר המדריך כשהתחלנו את ההכשרה. "יראת שמיים מעל הכול", תיקנתי אותו ויצאנו לדרך ברגל שמאל.
המדריך שאל כמה מהנוכחים קרביים ונוכחתי לדעת שאני היחיד שלא מרים יד. אז הרמתי יד כדי לא לפרוש מהציבור. "איפה שירתָ?" הוא שאל. "668", עניתי מיד, "זה כמו 669 רק שאנחנו מגיעים דקה קודם".
בשעתיים הראשונות המדריך בעיקר התעכב על סוגיות של בטיחות ובאילו תרחישים בדיוק אפשר ורצוי להשתמש בנשק. אם אתם שואלים אותי, בנוסף לנשק כדאי להצטייד ביועץ משפטי אישי שיוכל לקבוע בשטח בזמן אמת האם הירי מגובה משפטית. שמעתי שמייצרים עכשיו יועצים משפטיים ננסיים שקלים לנשיאה על החגורה.
המדריך הסביר למשל שאם אדם פורץ אליך הביתה ומנסה לגנוב לך את הטלוויזיה, זה לא אומר שמותר לך לירות בו.
"זו שאלה מכשילה כי בכלל אסור טלוויזיה בבית", התלוננתי.
"בסדר", תיקן המדריך, "נניח שמנסים לגנוב לך סט משניות".
"תראה מה זה עם ישראל! גם גנבים שבהם מלאים מצוות כרימון", היללתי את הגנב ההיפותטי, "לא רק שאני לא יורה בו, אני קובע איתו חברותא".
"תגיד, אתה רוצה אקדח היום או לא?" התעצבן המדריך.
"אני לא רוצה, אני צריך", אמרתי ביושר, אבל זה היה אפעס נשמע כאילו יש לי איזו קטטה ספציפית שאני רוצה לפתור באופן מיידי באמצעות כלי ירי אוטומטי.
"מה זאת אומרת אתה צריך?"
"אני צריך כי אי אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתשמור על המשפחה שלי", הסברתי.
"אה, כבר הלחצת אותי לרגע", הוא נרגע. כאילו אמרתי משהו מרגיע.
מפה המשכנו להסברים על חלקי האקדח. מתברר שחוץ מהקנה והמחסנית יש עוד חלקים כמו עצר המחלק, תפס המחסנית וכמובן שמורת ההדק, שזה נשמע כמו מקום שאפשר לקחת אליו את הילדים באוגוסט. לא מפוצץ מדי ויש איזו שלולית מים לשכשך בה.
"שאלות?" בדק המדריך.
"האם זה נכון שכשאתה יורה במישהו אז הכדור פוגע קודם כול בך?" תהיתי בקול.
"לא כפשוטו", הוא ענה.
"תודה לא־ל", נרגעתי.
"ואם אני לא מתכוון להסתובב עם הנשק ורק לשים אותו בכספת בבית כדי שאשתי תרגיש שהיא התחתנה עם מישהו שמסוגל להגן עליה, אז איזה אקדח כדאי לי לקנות?"
"מים".
לבסוף ניגשנו לירי עצמו. כל אחד ירה בשישה סוגי אקדחים שונים כדי שיוכל להחליט איזה אקדח הכי מתאים לו. מולנו עמדו מטרות קרטון שבהן היינו אמורים לפגוע, מה שהיה לי קשה מאוד מבחינה רגשית, כי איך אמר לי פעם אמיר מויאל? "אתה בעצמך נראה כמו מטרת קרטון". אבל התגברתי.
בשתי התחנות הראשונות צלפתי יופי והמדריך היה גאה בי מאוד. "אתה לא גרוע לחלוטין כמו שחשבתי שתהיה בהתחלה". מחמאה יותר גדולה מזה?
משם והלאה לאכזבתי רמת הדיוק שלי צנחה, כי אחרי שמרימים לי אני מאבד את המוטיבציה.
"אתה בטוח שהיית קרבי?" שאל המדריך.
"כמו שאני בטוח שזה עצר המחלק!" הצבעתי על האקדח.
"זה ההדק".
"כמובן".
אחרי שסיימנו לטווח ניגשו כל הנוכחים לחנות של המטווח כדי לרכוש את הנשק שלהם. אגב, פרט פיקנטי - לרכוש אקדח זה כמו לשדוד בנק רק הפוך. כי כשאתה שודד בנק אתה מחזיק אקדח וצועק "תביא את כל הכסף", וכשאתה קונה אקדח אתה מחזיק כסף וצועק "תביא את כל האקדח!". מדויק כשם שזה מיותר.
על כל פנים, נאלצתי להחליט סופית האם אני רוכש אקדח או לא. האם אני רמבו או קרמבו. מה החלטתי בסוף? אתם מוזמנים לשלוח את הניחושים למערכת. מה שבטוח זה שאחד החברים שרכש אקדח סיכם את האירוע היפה, לאחר שסיים בלב כבד למלא את הטפסים הנדרשים. "בדרך כלל כשאתה קונה לעצמך משהו יקר אתה שמח", הוא אמר, "אני יוצא מכאן בעיקר עצוב". צודק.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***