צחוק צבאי קצר

גלים

התגלגלה לידי הזכות להנחות סדנת כתיבה להורים ואחים שכולים מטעם עמותת ׳משפחה אחת׳ במלון בתל אביב. בדרך לשם נסעתי בכביש שעובר ליד חוף הים. אי אפשר היה לטעות, החופים מלאים. חשבתי על המשפחות הללו שנוסעות באותה הדרך ורואות את כל המתרחצים, מה הן חושבות? האם הן חושבות שיבוא יום וגם הן ימצאו כוח או עניין לברוח אל הים? האם הן כועסות שבשעה שהחברים של הבן שנפל ממשיכים לחרף את נפשם, אנשים אחרים משחקים מטקות או תופסים גלים? ואולי זו הנחמה שלהן, שהנה החיים ממשיכים. כשהסתיימה הסדנה נסעתי לכיכר החטופים, וכשחשבתי עליהן, משפחות החטופים שעוברות שם, בדרך לכיכר, זו כבר הייתה מחשבה עם פחות אפשרויות. כי איך אפשר לראות אנשים ממשיכים לבלות כאן כשהבן שלך שם.

מצטיינים

התגלגלתי באילו נסיבות לטקס חלוקת אותות הצטיינות ללוחמים במלחמה. כל מצטיין שהוקרא שמו עלה אל הבמה, נעמד עם הפנים לקהל והמנחה הקריא על אודות הצטיינותו, דבקותו במשימה, גבורתו ושלל מחמאות שמצדיקות את קבלת האות. המצטיין התורן שלחם פנים אל פנים מול האויב היה נבוך לעמוד פנים אל פנים מול הקהל, והשפיל מבט סמוק. אחר כך הצדיע למפקד הבכיר, קיבל את האות והשי, הצדיע שנית וירד מהבמה לקול תשואות.

חשבתי איך בסוף המלחמה הזאת צריך הצבא לערוך טקס מתמשך, 24/6, ייקח כמה שייקח – שבועות או חודשים, שיוקראו בהם אותן המחמאות רק יתחלפו האנשים. חייל אחרי חייל ייקרא בשם, יעלה לבמה, המנחה יספר בקול גדול שלא ברח למרות הפחד, שנלחם על אף שידע שבכל רגע אפשר להיפגע חלילה. את הטקס המתמשך יעבירו בשידור חי, שכולנו נבין למי אנחנו חייבים ועל מה. כל אחד מהחיילים הללו יקבל תשואות על דבקותו, על תרומתו ועל היותו. ולבסוף יודה לו המנחה בשם אומה שלמה, על שבזכות עוז רוחו עוד יש לנו מדינה.

א׳

הצבא הוא מקום מצחיק, אין מה לעשות, ככה זה כשאתה לוקח אנשים אל הקצה. הטירונות היא קומדיה אחת גדולה, ואי אפשר לעבור מילואים בלי לצחוק. אפילו בעיצומה של המלחמה זולגים מעזה סרטונים מצחיקים על פיצרייה בחאן יונס ופצצת תאורה שמכריזה על פתיחת אירועי יום העצמאות.

אין ספק שהטקסים הצבאיים תופסים מקום מכובד במצעד המצחיקים. גם טקס המצטיינים שיצא לי להתארח בו לא היה חף מסיטואציות מצחיקות. כמו האבא מהסרטון שהכינה משפחתו של חייל מצטיין, שהצטלם עם כלב על הידיים ואמר, כמעט נבח, למצלמה: "באמת תודה יוגב, רצית כלב - קנית כלב, יופי לך. עכשיו מה? הלכת לעזה ואני תקוע עם הכלב שלך. מאכיל, מטפל, מוריד לסיבוב. ואתה בסוף המצטיין, אה?"

אבל שיא השיאים היה כשהמנחה הכריז בקול רב רושם על א׳ החשאי, המצטיין מיהל"ם. כמו אצל כל המצטיינים, גם תמונתו של א׳ הוקרנה בגאון על המסך הגדול, אלא שכיאה ללוחם חשאי פניו היו מכוסות כליל, שמא ייחשף לאויב. אלא מה? מרוב חשאיות א׳ עצמו עלה אל הבמה בפנים גלויות. צבא גאון. יש לקוות שהאויב לא שלח מרגלים לטקס ושלא׳ שלנו שלום.

יודעים מה

לפעמים, ברגע של חולשה, בא לי לומר לאחיי אנשי השמאל: יודעים מה – בואו נלך על זה. נתקפל מכל היישובים, ניתן להם הכול, בדיוק כמו שאתם רוצים. שהם לא יסבירו בעולם שזה הכיבוש, שאתם לא תגידו שזה המשיחיות ואדוני הארץ והקיצוניים, שלא תגידו עלינו יותר כלום. ניתן הכול הכול, כולל ירושלים העתיקה, עד הגרגיר האחרון. וגם ניתן להם נמל, שלא יהיה צריך מרמרה יותר, ונשק והכול. מדינה על מלא. אבל תחתמו לנו פה, פה וגם פה, ותישבעו לנו בקפלן ובאיילון שאם הם יתקפו אותנו למרות שקיבלו הכול, נילחם יחד כתף אל כתף, עד הסוף באמת. הסוף של האויב. תבטיחו לי שאחרי עידן הכיבוש בעל הבית יהיה מספיק שפוי כדי להשתגע.

וברגעי חולשה אני מתפתה להאמין לתרחיש הזה, כי כבר מאסתי במלחמות הפנימיות ומלחמת אחים היא בעיניי האסון הכי גדול. ועד שלא יהיה ברור להם שזה באמת לא הכיבוש, תמיד נהיה אנחנו האשמים בכל הרוג ובכל חטוף. ובשביל שלום בין אחים לרגעים אני מוכן להקריב הכול, אפילו מה שהם מכנים שטחים.

אבל אז, בדמיוני המודרך אל העתיד המופרך, אני מבין שאחרי שנחריב פה את הכול, ותקום מדינה פלשתינית לתפארת, וחלילה באיזה שבעה באוקטובר עתידני יפרצו שכנינו הלא־כבושים את הגבול, ירצחו, יבזזו ויחטפו, הפעם אלף חטופים כי זה תמיד בטור הנדסי - דבר לא ישתנה. כי עד שסוף סוף כוננו שתי מדינות לשני עמים, איך נשוב להיות מדינת אפרטהייד? ובכלל הרשות החמאסית החדשה – פניה לשלום, זה הג׳יהאד האסלאמי הסורר שהתעצם לאחרונה. צריך לחזק שם את הממשלה, לא למוטט אותה במלחמה. ומה פתאום לסבך את האזור במלחמה כוללת, ובכלל יש להבחין בין טרוריסטים לחפים מפשע. ועוד לא דיברנו על מה פתאום מלחמה כשיש שם אזרחים חטופים – קודם כול עסקה, להילחם תמיד אפשר, גם בעוד כמה שנים. וליבי אומר לי שהמסקנה תהיה שהכול קרה בגלל קיפוח רב שנים של אחיהם אזרחי הארץ, בסך הכול מפגן סולידריות, וחבל שלא עושים שום דבר לתקן את הקיפוח הזה, בגלל השרים המשיחיים, אלא מה? שוב אנחנו משלמים את מחיר הקיצוניות, ועד שלא תתחיל פה מחאה ראויה לשמה כלום לא ישתנה. יאללה קפלן.

עוד נשוב לשם. השאלה מתי.

השבוע שלח לי חברי הרב אייל ורד תמונה שלו במדים על ערסל בחוף הים של נצרים. הוא התגורר בנצרים, ביתו הוחרב והוא סולק משם, עם תקוות של חלק אחר של העם למשהו אחר. סופן של התקוות ידוע. והתמונה הזאת, הפסטורלית לכאורה, מעידה יותר מאלף עדים כמה קשה להקים מחדש את מה שהיה קל כל כך להחריב. ואת זה גם ברגעי חולשה של ממש אני זוכר ולא שוכח. והערסל הזה הוא ערסל זוגי, ויש לצידו מקום פנוי, בעיני רוחי ממתין לאשתו. ואני חושב לעצמי כמה מקומות יישוב יהודיים חרבו בארץ הזאת, על כמה מהם כבר ויתרנו בלב וברבות הימים שבנו אליהם. גם המקום הזה, בערסל, עוד יתמלא. הייתי רוצה לחשוב שנשוב מרוב כיסופים, אבל ההיסטוריה מלמדת שמה שלא יתמלא בגעגוע, יכריחו אותנו האויבים לעשות באין ברירה. עוד נשוב לשם. כמו בכל שיבת ציון הזאת - זה לא עניין של האם, זה רק עניין של זמן.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

***