"זוהי כנראה התמונה שתיזכר מהשתלטות חמאס על עזה. עשרות פעילי פת"ח מובסים ללא חולצות יוצאים בידיים מורמות ותחת איומי נשק ממפקדת הביטחון המסכל בעזה, שנכבשה רק דקות קודם לכן על ידי חמאס. זאת תמונת היום, אבל כמה דקות מאוחר יותר – כשכבו המצלמות – נלקחו אנשי פת"ח אל מרכז הרחוב והוצאו להורג בזה אחר זה. אנשי חמאס השתלטו היום על רפיח ועל מפקדות של מנגנוני הביטחון המסכל בקרבות רוויי דם. חברי הוועד הפועל של אש"ף התכנסו לדיון חירום וקראו לאבו־מאזן לפזר את ממשלת החירום ולהכריז על מצב חירום. בכירים בפת"ח אומרים כי חמאס השלים אחר הצהריים את השתלטותו על רפיח שבדרום הרצועה".
בדיווח הזה, מיוני 2007, נתקלתי השבוע במרשתת. המדווח הוא בחור צעיר ששירת אז בגלי צה"ל בשם עמית סגל. אלו חדשות עם זקן בן 17 שנים, ואף על פי כן רלוונטיות מאין כמותן. כשהוויכוח על היום שאחרי בעזה מושך את רוב תשומת הלב העולמית והמקומית, חשוב לחזור אל העובדות הפשוטות והלא מחמיאות. אלה שאינן שוגות בדמיונות על מזרח תיכון חדש בעזה.
ב־17 השנים שחלפו מאז טבחו פעילי חמאס באחיהם מהפת"ח, המפה השתנתה כליל. ארגון החמאס התבסס צבאית ואזרחית בתוך רצועת עזה, עד שההפרדה המלאכותית שמנסה ארצות הברית לעשות בין המושגים "חמאס" ו"תושבי עזה" הפכה חסרת אחיזה במציאות. גם אז, לפני כמעט שני עשורים, החמאס ניצח בבחירות דמוקרטיות ורק מימש את תוצאותיהן באמצעות טבח כנהוג בתרבות המקומית. כל שכן בימינו, שיוקרתו עלתה בעיני תושבי רצועת עזה וכוחו הצבאי הכפיל ושילש את עצמו, אם לא יותר.
ריאלית, אנחנו רחוקים מאוד מהיום שאחרי. ארצות הברית אומנם דוחקת, גם מדינות אחרות בוחשות בקלחת, אבל נכון להיום אין שום היתכנות לשלטון בעזה שאינו שלטון חמאס, מלבד כמובן שלטון צבאי ישראלי. זה נשען על התובנה הכי בסיסית: שלטון הוא בראש ובראשונה המונופול על הכוח, ואף גורם פלשתיני אחר לא יוכל לטעון למונופול על הכוח כל עוד חמאס קיים, אפילו אחרי המכות הקשות שספג.
תמחיש זאת בצורה הטובה ביותר האנקדוטה על פאיק מבחוח, אחיו של מחמוד מבחוח, שצילומי הווידאו המפורסמים מחיסולו בדובאי ב־2010 הסעירו את העולם. מבחוח חוסל במהלך מבצע הפשיטה השני על בית החולים שיפא, שאותו הובילה השייטת יחד עם סיירת נח"ל וחטיבה 401. מבחוח לא הגיע לשם במקרה. הוא כבר היה בדרום הרצועה, יחד עם הנהגת חמאס הנמלטת, ונשלח בחזרה אחרי יציאת הכוחות מצפון הרצועה כדי לבסס מחדש את השלטון האזרחי שם. זה היה תפקידו גם בשגרה – אחראי על מנגנון ביטחון הפנים החמאסי. בתקופה שקודם חיסולו בשיפא הוא הספיק להוציא להורג ראש חמולה שהעזה לשתף פעולה עם שב"כ ולעסוק בחלוקת מזון ותרופות לתושבי צפון הרצועה. לחיסול של מבחוח הייתה משמעות רבה, לאמור: ישראל לא תשלים עם שום שיקום של חמאס, גם אזרחי. אבל טמונה בו גם ההבנה שכל עוד חמאס מתפקד ברמה כלשהי, לא תצמח שום הנהגה פלשתינית אחרת ברצועה.
זאת נקודת הפתיחה לדיון בשאלות היום שאחרי והממשל הצבאי, רעיון שהועלה על ידי כמה פוליטיקאים ועורר את חרדתו של שר הביטחון גלנט. עד כדי כך שבמסיבת עיתונאים מיוחדת הוא הודיע: זה או ממשל צבאי בעזה או אני. ממש למחרת הגיע באורח פלא ל'ידיעות אחרונות' מסמך שמכמת את הרעיון למספרים מבעיתים. אותו "מסמך" דיבר על הוצאה ממשלתית של 20 מיליארד שקלים בשנה, 400 תקני כוח אדם חדשים וחמש אוגדות שיוצמדו למשימה.
אין דמיון בין עזה ליו"ש
כנהוג באייטמים מבעיתים כאלה, ירידה לפרטים והבנה של הסוגיה לעומק מפוגגים את הבהלה ומציגים תמונה אחרת. השבוע קיימתי שיחה עם קצין, סגן אלוף במילואים, שמשרת כבר שנים ארוכות ביחידות שונות שעוסקות בטיפול צבאי באוכלוסיית אויב, והדברים שהוא אמר פקחו את עיניי.
ראשית, צריך להגדיר היטב למה מתכוונים כשמשתמשים במושג ממשל צבאי. אם נתחיל מהזווית של החוק הבין־לאומי, הרי שהחובה היחידה המוטלת על כוח כובש בזמן שהוא נמצא במצב לחימה היא הימנעות מהרעבה מכוונת או מניעת תרופות מאזרחי הצד הנכבש. רק כאשר מתקבלת החלטה להחזיק בשטח באופן קבוע, כלומר שהכובש רואה את עצמו כריבון, אז הוא מחויב לתת שירותים לתושבים החדשים שתחת ריבונותו. לצערנו או לשמחתנו, איש לפי תפיסתו, ישראל אינה מביעה עניין בתפיסה קבועה בעזה, ולכן במסגרת מצב הלחימה לא מוטלת עליה חובה מלבד אותו מינימום משפטי.
אבל, כמובן, יש את הצד המדיני. זה עיקר הלחץ שאנחנו מתמודדים איתו, ולו מתבקש הפתרון. אך גם כאשר מתייחסים לפתרון מדיני ליום שאחרי, מושא ההשוואה הראשון שעולה – יהודה ושומרון – אינו מחויב המציאות כלל. ייתכן שההערכות שהתפרסמו מתבססות על השוואה למינהל האזרחי שמטפל בענייני האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון, אך אין שום דמיון בין המקרים.
ממשל זמני שינהל את ענייני הקיום המינימלי עד להכרעה מוחלטת של חמאס ומציאת פתרון ארוך טווח בסוף אותה תקופה הוא אופרציה פשוטה בהרבה מהמערכת השלטונית שאנחנו מכירים מיהודה ושומרון. למען האמת כבר כיום, תוך כדי לחימה, מלווים קציני אוכלוסייה אזרחיים את הכוחות בשטח, ומנהלים מבצעים הומניטריים מול האוכלוסייה המקומית. פינויים של בתי חולים ושכונות לפני מבצעים וטיפול במפונים ובמקרים הומניטריים מבוצעים באופן שוטף על ידי הקצינים המופקדים על כך. הם עושים זאת בשיתוף פעולה עם ארגוני סיוע חיצוניים, וגם עם גורמים מקומיים. שדרוג והבניה של המערכת הזאת נעשים ככל שהתמרון מתמשך, ויכולים להתבסס לרמה של מרכיבי ממשל צבאי אם יהיה רצון וצורך. למען האמת, זו רק ההגדרה הרשמית שמפחידה. המציאות בפועל כבר מניעה את עצמה.
המספרים שפורסמו, כך על פי אותו קצין, מופרכים. הפרשנות היחידה שלטענתו אפשרית היא אם כוללים בסכומים האלה השקעה ראשונית בבניית המערכת וסכומים שילכו לשיקום עזה. גם כמות כוח האדם אינה מתיישבת עם המערכות שהוא מכיר והפעיל. בכל אופן, אמירה שלפיה בכל שנה תוציא מדינת ישראל 20 מיליארד דולר על ממשל צבאי בעזה אינה נכונה. גם הקביעה שחמש אוגדות יוקצו למשימה אינה קשורה לשלטון הצבאי, אלא לאיום הביטחוני ולשיקולים המבצעיים.
שוב, בפעם המי יודע כמה, מוצא את עצמו השיח הציבורי בישראל עוסק במניפולציות פראיות על מספרים ותקופות במקום לדון עניינית בנושאים הקריטיים לקיומנו פה. גורמים שהמושג שלטון צבאי מפעיל אצלם חלקים לא רציונליים במוח יורים בכל התותחים, והציבור ממשיך לעסוק במספרי הבל. כאשר בוחנים את הדברים לאשורם, בשקלול המציאות הביטחונית כל עוד חמאס קיים ובמחיר הלא מופרז של דחיית העיסוק ביום שאחרי, האופציה של שלטון צבאי זמני נראית דווקא לא רעה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***