"אם הישראלים יחליטו להיות חזקים... הם ייווכחו תוך זמן קצר שהם יכולים להיות די חזקים כדי לעמוד בפני איום על קיומם מכל מקור שהוא... לשם כך יש להם יותר מדי מדענים ממדרגה ראשונה. דא עקא שמעשרה קבין של טמטום סוציולוגי שירדו על ישראל, תשעה נטלה האקדמיה היהודית, זו שצריכה להוות יסוד לעוצמה שתמנע את שואת יהודי ישראל".
כך כתב לפני יותר מארבעים שנה במסתו הנבואית, 'זיכרון השואה אינו מתפקד', מרדכי הורוביץ', בעלה של נעמי שמר ושותפה לדרך הציונית - הדרך אשר גזרה על שניהם חרם ונידוי מצד מוסדות התרבות הממלכתיים של המדינה. התבטאות יושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, "חבל שנתניהו לא היה על המסוק", מלמדת שהאקדמיה לא נואשה מלזכות בקב האחרון והנכסף של הטמטום הסוציולוגי. ואולם מתחוור כי ישנן עוד 'אליטות משרתות' אשר משתתפות במרדף אחר הקב האבוד, והן נחשפו במהלך ניסיון ההפיכה השמאלית שהחל עם היוודע תוצאות הבחירות בנובמבר 22'.
"אליטה משרתת" (כדברי אהוד ברק) אחת כזו היא הפרקליטות, שמשפט נתניהו חשף את קלונה ואת זדונה. במסדרונותיה קיימת אחידות מחשבתית, ככל שניתן בכלל לייחס מחשבה לתהליכים שמתבצעים במרתפיה כנגד רוב אזרחי המדינה.
"אליטה" נוספת היא הגנרלים בדימוס, אך הטמטום הסוציולוגי שלה אינו באשמתה בלבד, אלא הוא גם באחריות המדינה. משכנות אנשי הקבע הפזורים ברחבי המדינה, שניתנו לחבריהם במחיר הקרן, היוו כר פורה ליצירת לחץ חברתי על תושביהם. ההשלכות החמורות של לחץ זה התבטאו בין השאר בהשתתפות בכירי צה"ל בהפגנות לפתיחת ועדת חקירה בעניין הצוללות, דבר שגרם לפגיעה בביטחון המדינה. השתתפות הגנרלים במחאות נגד הרפורמה המשפטית הייתה ביטוי נוסף ללחץ החברתי הסביבתי שנוצר באותם מגורי אנשי קבע. וגם כאן, כמו בפרקליטות, צירוף המילים 'אחידות מחשבתית' הוא מחמאה לאותה חבורה.
את הודעות הכניעה של שר הביטחון גלנט והשר בני גנץ ניתן לראות כתוצאה מאותו ענן רעיל וסמיך שמרחף מעל האליטה הביטחונית של ישראל. נאומו של גלנט מעורר דאגה עמוקה יותר, מאחר שהוא מלמד על כך שגם מי שאינו מתגורר במשכנות הקבע מושפע מהאווירה השוררת בהם. ואפילו העובדה שחבריו במטכ"ל רקמו נגדו עלילה שפלה אשר הובילה לסיכול מינויו לרמטכ"ל לא גרמה לו לנתק את הקשר הגורדי בינו לבין חבריו במטכ"ל, ולפתח חשיבה עצמאית וערכית.
בהתייחס לתוכן נאומיהם של גלנט וגנץ, הרי שיש כאן חזרה נואלת לאילוזיה של שלום המבוסס על ויתורים וכניעה. נראה שיש צורך לחזור על אזהרתו של שמעון פרס (המוקדם) מ־75'. "ואם תקום מדינה פלשתינית, אין ספק שהבטן הגדתית שלה תתמלא מיד בנשק חדיש, יהיו בה בסיסים לכוחות פת"ח, מצוידים בטילי כתף, שיהיו איום על כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל".
בעניין הכמיהה ל'שלום' מהדהדים דבריו של מרדכי הורוביץ על כך ש"מרדימים את היהודים באמצעות השלום. 'השלום' – זו מילת צופן לפתרון הסופי של בעיית היהודים במזרח הקרוב... 'השלום' בשואת יהודי ישראל זהה פונקציונאלית ל־Arbeit macht frei (העבודה משחררת) בשואת יהודי אירופה. שתי הסיסמאות נועדו להשלות בשווא יהודים שעייפה נפשם להורגים".
הצעתו של גנץ להקמת מנהלת אמריקנית־אירופית־ערבית־פלשתינית לניהול האזרחי של הרצועה, היא המחשה למה שהגדיר הורוביץ; "האמונה העיוורת וחסרת התקנה במערב ובישועתו, כאשר מערב זה אינו מסוגל עוד להושיע אפילו לעצמו...". ואם כך היו הדברים לפני ארבעים שנה, הרי שהיום נמצא המערב בתהליך התאבדות מואץ, והוא כבר בבחינת משענת קנה רצוץ. הרצון להסתמך על המערב נובע מכך ש"הפחד להיוותר לבד בתוך הריקנות הבוקקת הזאת של החיים בחלל הריק שמעבר לעצמיות – יוצרים את העייפות הגדולה", כפי שאבחן הורוביץ.
המסקנה העולה משקיעתן ועייפותן של "האליטות המשרתות" היא שיש להראות להן את הדרך החוצה ממוקדי קבלת ההחלטות. אפשר לשחרר את גנץ וגלנט מהנשיאה בנטל כדי שיוכלו להקדיש את זמנם ומרצם להתבוססות במדמנה, בחיפוש אחר הקב האבוד.
***