ההכאה בסנוורים שהובילה את מדינת ישראל, המודיעין, הצבא והשב"כ לא לראות ולא לשמוע את מה שהמציאות זעקה, ולהיות מופתעים לגמרי בשמיני עצרת תשפ"ד, ממשיכה לצערי כעת בלבוש חדש, ולתדהמתי גם בתוך הימין האידאולוגי ביותר.
אני חי ביישוב עפרה, ראשון היישובים בין ירושלים לעפולה. דגל וסמל של תנועת ההתנחלות. בליל יום הזיכרון ובליל יום העצמאות תמיד יש בעפרה שיאים מיוחדים במינם, שעליהם אמר אורי אחי ז"ל כשהשיא משואה שבועיים לפני פטירתו: "יפה שעה אחת של הלל והודיה לה' בקהילת עפרה מכל חיי העולם הבא". השנה במיוחד היו כאן טקסים מרשימים מאין כמותם. אני מלא הערכה לחברים שעמלו רבות על הכנתם. הועלו על נס האמונה בה' הגואל את ישראל בימינו ולעינינו, הנופלים והגיבורים הלוחמים בעם כולו וגם מתוך קהילתנו, קיבוץ הגלויות, פריחת העם והארץ. דגש מיוחד הושם השנה על מאורעות השנה, על הצורך לזכור וגם לשמוח ולהודות. על הבמה סיפרו משהו מסיפור לחימתם גיבורים מבני היישוב, וחברים ובני משפחה של הנופלים.
מה לא הוזכר אפילו במילה אחת? ההכרח ליישב את חבל עזה, לפרוץ את הגדר שכבר נפרצה ב־D9 על ידי אויבינו האכזריים באותו יום שבת וחג שהיה ליום הקשה בתולדות המדינה. דיברו הרבה על ניצחון, אבל לא הסבירו איך עושים זאת. לא דיברו על השינוי בנוסח תש"ח שצריך לקרות בעזה תשפ"ד. בטקס יום העצמאות העופרתי הוקדש חלק עיקרי לשיח בין פנחס ולרשטיין רב הזכויות מעפרה לקיבוצניק נחוש מן העוטף שרגלו נקטעה ורבים מחבריו הקרובים נספו. שניהם הדגישו עד כמה חשוב למלא את העוטף שוב בחיים שוקקים. משום מה לא עלה בדעתם לתהות אם הדבר אפשרי ללא סילוק האויב העזתי ויישוב כל השטח ביהודים טובים.
עפרה היא רק דוגמה. אותו עמעום תמוה יכול לפגוש כל מי שקורא בעיתונות הלאומית ובעלוני השבת, צופה בערוץ 14, מאזין לגלי ישראל, מקשיב לקולם של שרים, חברי כנסת, רבנים ואישי ציבור מן הימין והציבור הלאומי והדתי. שוב ושוב מדברים על ניצחון, על רפיח, על מניעת אספקה לחמאס, על עוז ונחישות, אבל מעט מדי זוכרים להדגיש את העיקר: התיישבות יהודית בעזה.
דניאלה וייס הבלתי נלאית, מראשי המובילים ליישוב חבל עזה, שהביאה ביום העצמאות הזה רבבות לצעדת ההתיישבות בחבל עזה, התבטאה כך: "הדבר הקשה ביותר הוא להסביר את המובן מאליו".
כל מי שינסה לחשוב, ברור לו שאנחנו חייבים לצאת מן המלחמה הזאת עם יישוב יהודי בחבל עזה, במקום מרכז הרצחנות הניאו־נאצי שהיכה בנו מכה כל כך מכאיבה. ברור שאם לא יהיו יהודים בחבל עזה, העוטף יישאר עזוב, הטרור והמנהרות יחזרו למקומם, והטבח הבא הוא רק שאלה של זמן. ברור שכל הדיבורים על 'פתרונות' ליום שאחרי, על חמולות כאלה ואחרות, על קטארים או מצרים או משקיפים בין־לאומיים, אינם אלא דמיונות ילדותיים. דמיונות מהסוג של אותם קיבוצניקים שדמיינו שיש בסך הכול "אנשים טובים משני הצדדים", שהסיעו בשקדנות אויבים לבתי החולים בישראל, שתכננו הפרחת בלונים של שלום וידידות מעל הגדר ממש באותו יום מר שבו קיבלנו את המכה הגדולה. ברור שאויבינו בכל המקומות האחרים מתבוננים במצב, ואם ארץ חמאס העזתית תישאר דומה למה שהייתה, שונאי ישראל יקבלו עידוד רב לחקות את הדגם של 7 באוקטובר גם במקומות האחרים.
אחרי פרעות תשפ"א המכונות שומר חומות, רק אוויל ימשיך להאמין שיש הבדל גדול בין שני צידי החומה שבנינו באיוולתנו על ה'קו הירוק' זכרונו לא לברכה, ושביום פקודה ערביי ואדי ערה יהיו בצד שלנו ולא בצד של אחיהם־שכניהם שממזרח. מבחינה מוסרית והיסטורית, מדינת ישראל שהרסה בתשס"ה חבל ארץ יהודי נפלא וגירשה את תושביו "לתכלית ראויה", חייבת אחרי הפיצוץ האדיר שקיבלה כתוצאה מכך לתקן תיקון גדול, לבנות ולהגדיל כפל כפליים.
אחרי מלחמת השחרור ידעו ממשלות ישראל לעמוד בלחצים בין־לאומיים כבדים, למנוע את חזרת הרוצחים למקומות שמהם ברחו, ולהעלות וליישב במקומם את המוני בית ישראל. בזכות פעולה אמיצה זו אנחנו חיים בשלווה באשדוד ואשקלון, מסמייה וקסטינה, בית שאן וצפת, וכל המרחבים החקלאיים הירוקים שסביבם.
הגל האנטישמי התוקפני נגד ישראל ויהודי העולם מכה בנו דווקא מפני ההססנות והקצב האיטי של הפעולות. הוא לא יגדל ואולי דווקא יקטן כשנהיה החלטיים ונהפוך ארץ רצח לגן פורח.
חובה עלינו לעשות הכול כדי שיישמע הקול הזה בכל השופרות האפשריים, כדי שהוא יהיה שיקול אקטואלי שמכריח את מקבלי ההחלטות להתחשב בו, שממשלה עלולה ליפול בגללו.
עם הנצח לא מפחד מעם הרצח. "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עוולה לענותו כאשר בראשונה" (שמואל ב', פרק ז).
***