יותר משבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה בעזה, צה"ל מתמודד בימים אלה עם מחבלי חמאס ברפיח, ובתוך כך גם חזר לפעול באזורים בעזה שבתודעה הציבורית ישראל כבר סימנה עליהם 'וי', כמו ג'באליה ושכונת זייתון. אל המבצע ברפיח נכנס צה"ל באופן מדורג והגביר אט אט את הפעילות, שטרם הגיעה לשיאה.
לעומת רפיח, שם מדובר בפעילות מתעצמת באזור שהצבא טרם הגיע אליו במלחמה, השיבה לג'באליה אינה מובנת לרבים. הרי הצבא עצמו הצהיר שהוא סיים לטפל במקומות הללו והתקדם הלאה, והשאלה הציבורית העולה היא אם אכן יש התקדמות לקראת השגת מטרות המלחמה, או שמא ישראל מדשדשת בעזה. החשש הוא כי במהלך התקופה שבה התעכבה הפעילות הצבאית מתוך תקווה שתגובש עסקה לשחרור החטופים – העיכוב הזיק למערכה ופגע בהישגיה.
אחת הביקורות הגיעה דווקא מיושב ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, הגנרל צ'ארלס בראון, שטען כי "ברגע שישראל ניקתה את השטח בצפון הרצועה ולא נשארה בו, התאפשר לחמאס לשוב לשם. כך זה כשלא נשארים בשטח".
לצד זאת, ואחרי שהפעילה לחץ כבד נגד פעולה צבאית רחבת היקף - ארצות הברית ריככה את התנגדותה להרחבת המבצע הצבאי ברפיח, בעקבות מאמציה של ישראל לצמצם את מספר האזרחים שנמצאים שם. השבוע ביקר בישראל היועץ לביטחון לאומי האמריקני ג'ייק סאליבן ושמע על התוכניות המפורטות של מערכת הביטחון לטיפול בסוגיה ההומניטרית בעזה במסגרת פעולה צבאית נרחבת ברפיח. גורמים אמריקניים טענו כי סאליבן הביע שביעות רצון מכך שישראל פעלה באופן שמניח את דעת הממשל ותואם את בקשותיו.
גם יציאתם של רבבות פלשתינים מרפיח בשבועות האחרונים סייעה להפיג את החששות בנוגע למספר גדול של אזרחים שישהו שם בזמן מבצע, כשעל פי הערכות מתחילת הלחימה עזבו את רפיח קרוב למיליון עזתים. כוחות צה"ל המשיכו השבוע להתקדם בעיר. ארבע חטיבות שולטות על השכונות המזרחיות של העיר ועל מעבר רפיח, ולוחמי אוגדה 162 החלו להתקדם מערבית למעבר לאורך ציר פילדלפי שעל גבול מצרים - אחד ממוקדי ההברחות המרכזיים של חמאס בשנים האחרונות.
וכך, בשלב יחסית מאוחר, נראה שישראל מבקשת ללחוץ על דוושת הגז ולהתקדם לטיפול השורש ביעדים האחרונים של חמאס שטרם טופלו - לצד המשך מיגור הטרוריסטים באזורים נוספים שצה"ל כבר פעל בהם.
פירוק תחילה
האלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי וראש חטיבת המחקר באמ"ן, המשמש כיום עמית בכיר במרכז על שם אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, מסביר מדוע מה שנראה ציבורית כמו דשדוש - הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.
"כשכוח צבאי עובר בשטח בנוי וכובש אותו, התפקיד שלו הוא לפרק את מערכת הפיקוד והשליטה, שלא יהיו מפעלים לייצור נשק, שלא יהיה מערך מודיעין שאוסף מידע על כוחותינו, שהמפקדות יהיו הרוסות. כיום נשארו מחבלים בשטח, ואין דרך להרוג את כולם", הוא מסביר.
לדברי עמידרור, "יש שלושה שלבים ללחימה: כיבוש, טיהור והחזקה. אי אפשר לדלג מהשלב הראשון לשלישי. אנחנו בצפון רצועת עזה נמצאים בשלב הטיהור. ברפיח אנחנו בשלב הכיבוש שנקרא על ידי הצבא 'פירוק'. נכנסים לתוך רפיח, מחסלים מחבלים, מגיעים למפקדות ולמנהרות. בחאן יונס פוצצו 30 קילומטר של מנהרות. אם ייכנסו היום לחאן יונס יהיו בה עדיין מנהרות ומחבלים? סביר להניח שכן. אבל אין שם מערכת ואין מפקד שיושב במפקדה ואין יד מכוונת ואין מפעל מסודר להכנת נשק".
אז בעצם גם במקומות שהיינו בהם - לא השלמנו את הטיהור.
"ברור שלא הגענו להכול ולכולם. בצפון הרצועה עברנו את שלב הכיבוש וגם בחאן יונס, אך בצורה פחות יסודית. ברפיח רק התחלנו את שלב הכיבוש, כמו גם בדיר אל־בלאח. השלב הזה יימשך עוד כמה חודשים לפחות. ואחרי זה יעברו בכל רצועת עזה לשלב הטיהור, והוא ייקח שנה ויותר.
יש לנו זמן ואורך רוח מדיני לכל השלבים? ארצות הברית לוחצת עלינו לא מעט.
"אם לא יהיה לנו זמן, לא נסיים את שלב הטיהור. אחת המשימות הכי חשובות בשני השלבים הראשונים היא להביא את החטופים. האמריקנים לא הפריעו לנו לאורך הדרך. הם דרשו שנוציא אוכלוסייה מרפיח, והוצאנו את רובה. האמריקנים לא אוהבים את הפעולה שלנו. יש להם תוכניות גרנדיוזיות שלדעתי לא קשורות למצב הריאלי של המזרח התיכון. ועם זאת, אם נילחם ברפיח כשאין בה אזרחים, האמריקנים לא יאהבו את זה אבל גם לא יעצרו אותנו. חייבים לכבוש את רפיח כדי לטהר את האזור כולו".
לאדם הפשוט שאינו מכיר את הלחימה, היכן ניתן לזהות הבדל בין שלב הכיבוש לשלב הטיהור?
"אתן דוגמה: בשלב הראשון רצינו להגיע לבית החולים שיפא. נזקקנו לכחודש של לחימה, כשבצפון הרצועה יש שתי אוגדות וחצי. אחרי שיצאנו משיפא, בשלב השני, רצינו לחזור לשם כי הסתבר שיש שם כאלף מחבלים. מרגע שהכוחות קיבלו פקודה ועד שהטנקים היו סביב בית החולים עברה חצי שעה. על הכוח, מרגע שיצא ועד להגעה לאזור בית החולים, לא נורתה ירייה אחת, והקרבות החלו בבית החולים עצמו. מדוע? כי כשנגמר שלב הפירוק והכיבוש, יש לך שליטה אופרטיבית בשטח ואתה מחליט לאן אתה זז. לא נמצאת שם כל המערכת שהפריעה קודם. בשיפא גם לא הייתה תשתית תת־קרקעית, כי היא נוטרלה בשלב הכיבוש.
"בג'באליה כנראה לא עשינו את שלב הכיבוש מספיק יסודי, וחלקים ממה שאנחנו עושים היום יותר דומים לשלב הכיבוש מאשר לשלב הטיהור. זה משהו טבעי".
כבר רמזת ששלב ההחזקה עוד רחוק, ובכל זאת - מה צריכה להיות המטרה כשנגיע אליו?
"כשנסיים את שלב א' וב', אנחנו צריכים להתייחס לרצועת עזה כמו אל שטח A. בג'נין אין באופן קבוע אף חייל ישראלי. אבל אם תתקבל ידיעה ביטחונית, אז הצבא יפעל שם באופן חופשי, כמו שקרה השבוע. צריך לזכור שאם אתה נכנס עם כוחות צבאיים לתוך עזה, היות שאין שם משהו מקביל לרשות הפלשתינית, עליך להביא להקמת שלטון צבאי שיהיה אחראי לחינוך, מזון, מים, משטרה, רפואה ולכל הפן האזרחי. ישראל צריכה להחליט אם היא רוצה עליה את העול הזה.
"עזה היום שלושת רבעי הרוסה, ויש בה שני מיליון אזרחים פלשתינים. צריך לשאול את עצמנו אם באמת אנחנו זקוקים לזה. יש עניין נוסף - לישראל אף אחד לא יעזור בשיקום הרצועה. אם יהיה שם כוח אחר, יש סיכוי שהוא יקבל סיוע מכל העולם. ממשל צבאי הוא לא בלתי אפשרי, אבל צריך לשקול מה זה אומר לגבי הימצאות הכוחות בשטח והחשיפה שלהם, כי אם אתה שלטון צבאי עליך לשמור על בתי הספר, על חלוקת מזון ועל בתי חולים, לבצע שיטור וכו'. זו מטלה משמעותית וצה"ל הוא לא צבא ענק, וזה עלול להיות עול בעייתי".
"הפחתת הלחימה פגעה בחטופים"
אלוף משנה (מיל') פרופ' גבי סיבוני, ממכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, מציב מטרה עיקרית שמבחינתו חשובה לא פחות בשלב הטיהור - פגיעה בכל היבט של השלטון הצבאי החמאסי.
"הכניסה לרפיח, מטרתה היא בסופו של דבר לסגור את צינור החמצן האחרון של חמאס, ולהשמיד את יתרת הגדודים שלו שפועלים באופן מסודר. במקביל עדיין יש צורך לטהר את כל שטחי הרצועה ממחבלים שנשארו ומתשתיות טרור. פעלנו בצפון הרצועה, אבל לא טיהרנו כל מטר מרובע. לכן צריך להיכנס לג'באליה, זייתון ועוד מקומות ולסיים את העבודה, והדברים הללו לוקחים זמן", מדגיש סיבוני.
עד כמה מזיק לנו שחמאס עדיין שולט בהיבטים אזרחיים ברצועה?
"צריך להבין שאומנם צה"ל פועל בשביל להשיג את מטרת המלחמה, שהיא השמדת היכולות הצבאיות של חמאס, אבל לצד זה השמדת היכולות השלטוניות עדיין לא הושלמה, ויש עוד שרידים למערכת השלטון של חמאס. השרידים הללו מאפשרים לארגון הטרור לשקם יכולות צבאיות. לכן אחד הדברים העיקריים שצריך לעשות הוא להשמיד את היכולות האזרחיות של חמאס, בעיקר בכל מה שקשור בחלוקת הסיוע והמענה לאזרחים, ולספק להם מזון, רפואה בסיסית ומחסה, כפי שנדרש.
"בהיעדר גורמים שיעשו את זה, צה"ל חייב להיכנס ולהשמיד את היכולות האזרחיות. אפשר לקרוא לזה ממשל צבאי או בכל שם אחר, והכי נכון להתחיל איתו באזור המסדרון ובצפון הרצועה".
וכל זה מסייע גם למטרת החזרת החטופים?
"כל נושא החטופים ילך לפריצת דרך כלשהי רק באמצעות לחץ צבאי חזק של צה"ל. זה המנוע המרכזי, ולא משא ומתן. לכן גם זה משרת את מטרת המלחמה הזאת, וחייבים להגדיל את הלחץ - מה שלא עשינו בחודשים האחרונים בגלל ארצות הברית, שכל הזמן אמרה לנו לתת סיכוי לעוד עסקה - כאשר חמאס רק תעתע וממשיך לתעתע בנו. הדבר היחיד שעובד הוא לחץ צבאי מתמשך".
עד כמה פגעה בנו הפחתת עצימות הלחימה בעזה לתקופה ארוכה יחסית?
"לדעתי, זה פגע קודם כול בסוגיית החטופים. אנחנו לא הפעלנו לחץ צבאי, והשחרור שלהם לא קודם. ארצות הברית הייתה עסוקה בלהפעיל לחץ עלינו, במקום להגביר לחץ על חמאס באמצעות פעולה צבאית נרחבת ישראלית. הם גם היו יכולים ללחוץ על קטאר שתעשה יותר למען שחרור החטופים.
"זה לא מסתיים בכך. גם מטה משפחות החטופים פעל בניגוד לאינטרס של השבת היקרים להם, והלחץ פעל על הממשלה. לדעתי שגינו, ואנחנו אחרי חודשיים שבסיומם היינו אמורים להיות במצב הרבה יותר מתקדם".
כשנסיים לטהר את זה תעמוד בפני המערכת המדינית והצבאית ההחלטה כיצד להבטיח שהאיום נגד ישראל לא ישוב.
"אנחנו זקוקים בשנים הקרובות לממשל צבאי. בתקופת הביניים הזאת - אחרי שחמאס יחוסל - אולי יהיה אפשר להצמיח כוחות מקומיים שיהיו מסוגלים לקחת את השליטה האזרחית. התנאי לכל פתרון אזרחי יהיה עזה ללא חמאס. כדי להשמיד את היכולות האזרחיות אנחנו צריכים לבוא ולהיכנס למקום הזה - אחרת כל הסוגיה האזרחית תמשיך להיות בידיים של חמאס או של עושי דברו. כל מי שחושב אחרת לא קורא את המציאות - לא המבצעית ולא המדינית. ובכל מקרה צה"ל חייב לקבל חופש פעולה מבצעי מלא ברצועת עזה ולפעול בכל מקום ובכל רגע לסכל התעצמות וטרור".
אתה עדיין מאמין שמטרות המלחמה בנות השגה? שהניצחון בדרך?
"כל המטרות עדיין ריאליות. אנחנו כפסע מלהשיג את הניצחון המוחלט. אם נשמיד את היכולות הצבאיות והאזרחיות של חמאס, נגיע למצב הרצוי שבו עזה לא תהיה איום על מדינת ישראל, ואנחנו בדרך לשם. זו מטרה בת השגה, הגיונית וחיונית".
***