זהו סיפורו של טמטום טהור תוצרת כחול־לבן. מערכת פוליטית ומשפטית ישראלית שהצליחה בכישרון לא מבוטל לכתוב נוח עם 7 שגיאות, ולמצוא את ראש הממשלה ושר הביטחון שלה עם סכנת צווי מעצר בין־לאומיים כאילו שהם ג'יהאדיסטים במדינת עולם שלישי באפריקה.
לפני הדיון בבית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג, המערך המשפטי הענף של מדינת ישראל נכנס לדריכות עילאית וניסה לגבש אסטרטגיה כדי להדוף את המהלך המסוכן והציני של הזרוע המדינית של חמאס, הלוא היא מדינת דרום אפריקה.
ערב הדיון הוציאו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ופרקליט המדינה עמית איסמן הודעה משונה וחריגה מאוד. "מדינת ישראל, ובכלל זאת גופי הביטחון, מחויבים לפעול לפי עקרונות הדין הבין־לאומי ודיני הלחימה. התבטאויות שיש בהן כדי לקרוא, בין היתר, לפגיעה מכוונת באזרחים בלתי מעורבים, נוגדות את המדיניות הנוהגת ועלולות להוות עבירות פליליות, לרבות עבירות הסתה. בימים אלה מצויים מספר מקרים בבחינה של גורמי אכיפת החוק".
המטרה מאחורי ההודעה המשונה הייתה חיובית. בהרב־מיארה ואיסמן רצו לצייד את מדינת ישראל במסמך שמוכיח שהמדיניות המשפטית של ישראל איננה מאפשרת פגיעה מכוונת באזרחים בלתי מעורבים, ושאין בכוונתה לבצע "השמדת עם" בעזה או להילחם באופן שאיננו עומד בכללי המשפט הבין־לאומי ובאמנות שעליהן חתומה ישראל.
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. בהרב־מיארה ואיסמן, עם רוח גבית מראש הממשלה נתניהו, פרסמו את הודעתם, ולמעשה כיבו את המדורה עם נפט. לאחר שהתקיים הדיון, הוציא בית הדין בהאג כמה צווים נגד ישראל. לרובם התנגד השופט שמונה מטעם מדינת ישראל, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק.
לישראל כנתבעת בהליך יש זכות לשלוח שופט מטעמה, והיא בחרה במשפטן בעל רקורד ומעמד בין־לאומי. הדמות המשפטית הישראלית הכי בכירה וידועה בעולם. אך ברק, השופט שישראל מינתה, הצטרף לעמדת הרוב בנוגע לשני צווים נגד המדינה שמינתה אותו לשבת בהליך. זה כשלעצמו אירוע משוגע, אבל הפרטים הרבה יותר מדהימים. הצו האחד עסק בהענשה על התבטאויות מסיתות, והצו השני עסק בחובת ישראל לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי.
הצו בעניין ההתבטאויות המסיתות קבע כי "ישראל תנקוט בכל האמצעים שברשותה, כדי למנוע ולהעניש את ההסתה הישירה והפומבית לביצוע רצח עם בחברי הקבוצה הפלשתינית ברצועת עזה". הצו בעניין הכנסת הסיוע ההומניטרי קבע כי "ישראל תנקוט באמצעים מיידיים ויעילים כדי לאפשר מתן שירותים בסיסיים הדרושים בדחיפות וסיוע הומניטרי להתמודדות עם תנאי החיים הקשים של הפלשתינים ברצועת עזה".
ברק, ניצול שואה ופטריוט ישראלי, הסביר בחוות דעתו מדוע הוא הסכים להוצאת הצווים הללו. "למרות שאני משוכנע כי אין סבירות לביצוע רצח עם, הצבעתי בעד הצו השלישי והרביעי. בנוגע לצו השלישי, הנוגע למעשי הסתה פומביים, הצבעתי בעד בתקווה שהצו יעזור להפחית את המתחים ויפחית רטוריקה מזיקה".
ברק הוסיף וכתב: "שמתי לב להצהרות הנוגעות של כמה אישים, שאני בטוח שיטופלו על ידי המוסדות הישראליים".
בהרב־מיארה ואיסמן, בתמיכת נתניהו, רצו להרגיע את בית הדין שהנושא בטיפול, ואין סיבה שבית הדין יתערב בנושא – אז הם הודיעו שהנושא נבחן ומטופל על ידי מערכת המשפט הישראלית. השופט ברק בנימוק תמוה ומשונה החליט עוד יותר להגדיל ראש והוציא צו המחייב אותה לנקוט צעדים בנושא. השופט שלנו פוסק נגדנו. אבל בראש ובראשונה, ברמה המשפטית הנימוק של השופט ברק כל כך מופרך. ברק מודה בפירוש שאין שום סיבה להוצאת צו נגד ישראל, שהוא משוכנע שאין סבירות להתממשות רצח עם, ושהוא בטוח שהנושא מטופל על ידי מערכת המשפט הישראלית – אז למה אתה תומך בהוצאת הצו? ממתי ערכאה שיפוטית מוציאה צו נגד אחד הצדדים, שלדעת בית המשפט הוא לא אשם בדבר, רק כי השופט חושב שהדבר יעזור להוריד את המתח? זה נימוק משפטי, הדבר הזה?
בית הדין הורה לישראל להגיש לו דו"ח בתוך חודש שבו יפורטו הפעולות והמעשים למימוש הצווים.
ישראל קלעה וכלאה את עצמה במבוי סתום. מלכתחילה, היועצת המשפטית ופרקליט המדינה לא סברו שיש בהתבטאויות הללו עבירה פלילית, שמצדיקה התערבות אכיפתית. הדין הישראלי מצריך סבירות גבוהה להתממשות ההסתה. אם פלוני או אלמוני אומר שצריך לשטח את עזה עם פצצת אטום – מדובר באמירה שהיא בגדר בלבולי מוח, ולא מעבר לכך. אנשי הכור הגרעיני בדימונה וטייסי חיל האוויר לא מקבלים את ההוראות שלהם מעיתונאי שהתבטא באופן כזה או אחר, מזמר שהתבטא באופן כזה או אחר וגם לא מחבר כנסת ושר כזה או אחר שבכלל אינם חברי קבינט. סבירות התממשות ההסתה היא אפס עגול, ומשום כך אין לדין הפלילי הישראלי כלל מה לעשות עם ההתבטאויות הללו. בהרב־מיארה ואיסמן יודעים זאת, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ברק יודע זאת, אבל מרוב תחכום וניסיון להראות עד כמה אנחנו טהורים ונקיים – "יצא העגל הזה".
כתבתי שבית הדין הורה למדינת ישראל להגיש דו"ח כיצד היא טיפלה משפטית במסיתים הנ"ל בתוך 30 יום. בהרב־מיארה ואיסמן לא היו יכולים לענות שהם "לא טיפלו כלום כי אין כלום", כי זה מביך מאוד לאחר הבילד־אפ שהם עשו, אז הם שלחו הודעת עדכון לבית הדין שהנושא עודנו נבחן בימים אלו על ידי מערכת אכיפת החוק. מאז הודעת העדכון חלפו עוד 3 חודשים, והנושא כביכול עודנו נבחן. ובינתיים נכנס לתמונה התובע בבית הדין הפלילי בהאג שדרש להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. באיזשהו שלב בהרב־מיארה ואיסמן יצטרכו להודות שחרטטו את כולם. הם יצרו את העגל הזה, מאז הם מנסים לשטח את העגל ולטאטא אותו מתחת לשטיח. ובכן, זה לא עובד.
הסיפור הכמעט אנקדוטלי הזה הוא בבואה של מדינת ישראל. שרים וחברי קואליציה מתרברבים ומבלבלים את המוח, עם גישה שמוכיחה את עצמה פוליטית לא רע בכלל. הם מצהירים הצהרות רהב בלי שום כוונה או ניסיון לגבות את ההצהרות הללו במעשים. אם לומר את האמת, המעשים הם כמעט 180 מעלות מאותן הצהרות בומבסטיות. הדרג המשפטי והשיפוטי מנסה כביכול לסייע למדינה, לחלץ ולהציל אותה מהשטויות של הדרג המדיני, ורק מכניס את ישראל עמוק יותר לתוך הבוץ.
גם בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לא טמן ידו בצלחת, ותרם את תרומתו למופע האיוולת הישראלי. לפני כמה חודשים הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי האגודה לזכויות האזרח וארגוני שמאל נוספים, המאשימה את ישראל בהאשמות קשות וחריפות בנוגע למצב ההומניטרי בעזה. העתירה ביקשה מבג"ץ להוציא צווים דרמטיים כדי להבטיח את שלומם של תושבי עזה. העתירה כשלעצמה, כפי שיעירו במעלה הדרך שופטי בג"ץ, לא הסתמכה על מקורות מבוססים, והיא סובלת משורת כשלים וקשיים. היה אפשר ללא בעיה לדחות את העתירה על הסף, ללא צורך בתגובה. השופט יחיאל כשר, אני בטוח שמתוך כוונה טובה ומתוך אסטרטגיה שלפיה טוב למדינת ישראל שהנושא ייבחן על ידי בג"ץ, הורה למדינה להגיש תשובה מקדמית לעתירה, ולא דחה את העתירה על הסף ללא צורך בתגובה. גם המדינה, שבאופן רגיל תמיד מחפשת כל סיבה לדחות את העתירה נגדה על הסף, הגישה תגובה ארוכה המפרטת מדוע יש לדחות את העתירה לגופה, ולא ביקשה דחייה על הסף. הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה הבינו שבנקודת הזמן ההיא, בתחילת אפריל 2024, בירור עובדתי של הטענות להרעבת תושבי עזה, באמצעות בג"ץ – יכול לסייע לישראל במאבק הבין־לאומי.
אלא מה? מאז האירוע התגלגל, התקיים דיון, הוגשו הודעות עדכון שונות ובקשות ארכה שונות. בפועל אנו נמצאים לקראת סוף מאי, הבירור המשפטי על ידי בג"ץ רחוק מסיום, בינתיים התקיים דיון בהול בבית הדין לצדק בהאג ((ICJ עם דרישה של דרום אפריקה להוצאת צווים דחופים נגד ישראל, כולל צו להפסקת לחימה, ובינתיים התובע בבית הדין הפלילי בהאג (ICC) הגיש בקשה מבית הדין להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. ישראל רצתה לחזק את טענותיה בזירה הבין־לאומית באמצעות בירור ההאשמות נגדה, על ידי הערכאה השיפוטית הישראלית העליונה. בפועל, יצאנו קירחים מכאן ומכאן. אין לדעת, ייתכן שעד שהעיתון יגיע לידיכם כבר יינתנו הצווים הדרמטיים על ידי בתי הדין בהאג.
ב־2018, לאחר הליכים משפטיים מתישים שנמשכו שנים רבות, בג"ץ דחה את העתירה נגד צווי ההריסה שהוציאה ממשלת נתניהו להריסת המאחז הפלשתיני הלא חוקי ח'אן אל־אחמר. בג"ץ אפשר את הריסת המאחז, אך נתניהו התמהמה כדרכו. ב־21 באוקטובר 2018 הודיע נתניהו כי הצו ימומש בתוך שבועות, וכי הדבר יקרה בין בהסכמת התושבים ובין ללא הסכמתם. אנחנו נמצאים במאי 2024, ח'אן אל אחמר עומד על תילו וזכה אף להתרחב.
נתניהו הסביר בחדרים הסגורים עוד ב־2018 כי הוא לא מפנה את המאחז בגלל החשש מבית הדין הפלילי בהאג. זאת אף שבג"ץ כאמור אישר את הרס המאחז. בדצמבר 2019 הודה בקולו שר החוץ ישראל כ"ץ כי סיבת אי הפינוי היא החשש של הממשלה מהאג. אנחנו בסופו של דבר אכן הגענו להאג, אבל ח'אן אל אחמר לא פונה. גם אכלנו את הדגים הסרוחים וגם גורשנו מן העיר.
שתיקת המשפטנים
שנת 2023 התאפיינה בקריעה של ישראל מבפנים סביב המחלוקת על הרפורמה המשפטית. המצדדים בהתנגדות החריפה לרפורמה, הסבירו בין היתר שהדבר יגרום נזק כבד לישראל בזירה הבין־לאומית. שוב ושוב חזרו על הטענה שבג"ץ הוא כיפת הברזל של ישראל מפני הליכים בהאג, או כמו שהגדיר זאת היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין בכנס חירום נגד הרפורמה: "יש לי יום יום האג".
עיקרון יסודי בהליכים הללו בהאג הוא עקרון "המשלימות". אם יש למדינה מערכת משפטית עצמאית ומקצועית שעושה את מלאכתה, אין לבית הדין הבין־לאומי עילה להתערב ולהעמיד לדין פושעים במקום מערכת המשפט של אותה מדינה. בסופה של אותה שנת 2023 מצאנו את עצמנו מתעוררים לאזעקות ולגבול פרוץ בדרום הארץ. חמאס ביצע טבח בחיילינו ובתושבי הדרום. הרפורמה המשפטית לא קרמה עור וגידים. מעמדו של בית המשפט לא רק שלא נפגע, אלא התחזק. בג"ץ, לראשונה מאז היווסדו – התערב בחוק יסוד וביטל אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. חוק היסוד שביטל את סמכות בית המשפט לפסול החלטות ממשלה תוך שימוש בעילת הסבירות – בוטל על ידי בג"ץ. חוק היסוד ששינה את מנגנון הוצאת ראש הממשלה לנבצרות – שונה על ידי בג"ץ שקבע כי תחולתו לא תהיה מיידית. למרות הטבח ולמרות המערכת המשפטית העצמאית של ישראל, שרק צברה כוח בינתיים – הגענו להאג.
האם הדבר מוכיח שהטענות שבג"ץ והייעוץ המשפטי לממשלה הם כיפת הברזל של ישראל בהאג היו טענות שקריות? זו טענה קצת פופוליסטית מדי. חגורת בטיחות מצילה חיים, אבל זה לא אומר שהיא תציל את הנהג מכל תאונה אפשרית. אם נזרום עם משל כיפת הברזל, גם לה יש שיעורי אי הצלחה. ובכל זאת אי אפשר לפטור את הסוגיה עם תירוץ של שיעורי הצלחה בלבד. חייבים לדבר על שתיקת ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן, שלא מדבר על כך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ואין סיבה להתערב בהליכי הצדק המתנהלים בה, ושרשויות האכיפה והמשפט הן עצמאיות ואינן כפופות מקצועית לממשלה ולעומד בראשה.
חייבים לדבר על שתיקת היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה, ששתקו גם כן במשך תקופה ארוכה במיוחד, וכך גם הפרקליטה הצבאית הראשית. רק יומיים לאחר הוצאת צו המעצר (שהסכנה להוצאתו לפועל ריחפה באוויר במשך שבועות), נזכרו בהרב־מיארה ואיסמן להוציא הודעה שטוענת שהבקשה נעדרת בסיס. בזמן הזה הספיקו מנהיגים ממדינות ברחבי העולם להוציא גינויים והודעות נחרצות נגד הצווים. האחרונים להגיב היו היועצת המשפטית לממשלה והתובע הכללי של המדינה היהודית.
ואיפה כל הבכירים לשעבר שהתראיינו כל שעתיים בכל תוכנית רדיו וטלוויזיה אפשרית כדי להסביר כמה הרפורמה המשפטית רעה ומסוכנת? למה הם עכשיו לא מסתערים בכל הכוח כדי להדוף את הטענות השקריות, שהם עצמם מודים שהן שקריות, נגד ישראל ונגד מערכת אכיפת החוק העצמאית שלה?
אבל לא די בכך. מילא אלה שיושבים ספונים בבתיהם, חייבים להצביע גם על אלה שמחבלים מבפנים. הבכירים לשעבר שמכרסמים במודע בלגיטימציה של ישראל, שמציגים את המשטרה כ"משטרת בן גביר" (אגב, אותה "משטרת בן גביר" הגישה השבוע ערר נגד החלטת בית המשפט לשחרר תומך בן גביר שנחשד בתקיפה), ואת הממשלה כאילו היא שולטת במערכת המשפט. רגע לפני סיום כתיבת הטור, חבר שלח לי במקרה טור בעיתון הארץ שכתב ד"ר גל לברטוב, לשעבר ראש המחלקה הבין־לאומית בפרקליטות המדינה. כותרת הטור: "התבטאויות שרי הימין הזינו את התביעה בהאג. ייתכן שעשו זאת בכוונה".
לטענת לברטוב, שר האוצר סמוטריץ' מעוניין שבית הדין בהאג יעצור את ראש הממשלה נתניהו כדי שהוא יוכל לרשת את מקומו. "סמוטריץ' הוקלט בשעתו אומר שנתניהו לא יישאר פה לנצח ומתישהו הוא יורשע. במילים אחרות, שהוא מקווה שבית המשפט בירושלים יעשה את העבודה. מצידו, שה־ICC יעשה אותה. בניגוד לטענת חלק משותפיו הפוליטיים, לא רק שהם אינם מתנגדים להם (לצווים) אלא הם לגמרי בעדם".
ד"ר לברטוב התנתק לחלוטין ממחוזות העובדות, וקבע כי "מתברר שבמציאות ההזויה שלנו, לא רק בין החמאס לנתניהו יש זהות אינטרסים. תיתכן כזאת גם בין כהניסטים וליכודניקים לבין ה־ICC".
במקום לסייע לישראל במלחמתה, מנהלה לשעבר של המחלקה הבין־לאומית בפרקליטות בוחר להלעיט את העולם בשקרים ובקונספירציות מופרעות פרי דמיונו.
אולי בעבור קוראי 'בשבע' השם גל לברטוב לא אומר הרבה, אבל מערכת המשפט בעולם מכירה את שמו היטב. עד לפני כמה שנים – הוא זה שהיה מנהל את התגובות של ישראל להליכים בין־לאומיים. הוא חלון הראווה הישראלי מבחינתם. אם לברטוב היה היום בתפקידו, הוא היה חבר בכיר במערך המשפטי הישראלי בהאג. ואם ככה מדבר זה שאמור להגן עלינו, מה לנו כי נלין על התובע קארים חאן? מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו. הלוואי שהייתי יכול להגיד בכנות שלברטוב הוא קוריוז שלא מייצג כלום וכי מדובר ביין שהחמיץ. לצערי, זו לא האמת. בעבור רבים מדי, המאבק (הלגיטימי) בממשלת ישראל הכשיר דברים שלא הייתי מעלה על דעתי שיהיו כשרים בעיניהם.
לתגובות: gravishai@gmail.com