ביום שני נכנסתי לאחד מאתרי החדשות המובילים בישראל. שוב 'הותר לפרסום'. רק בן 20. לא הספיק כלום. ואני חשבתי על התמונה של האם השכולה שאיבדה את בנה והסתובבה עם שלט:
'במותו לא ציווה כלום הוא רק רצה לחיות'.
אחר כך קראתי את טורו של אחד מהפרשנים המובילים שמרח אלף מאתיים מילה על כוונותיו הנסתרות והגלויות של ראש הממשלה. עזבו אותי כן ביבי לא ביבי, הרגשתי דיכאון. באמת שאני לא מתחבר לדיבורים תבוסתניים ששוכחים שבסופו של דבר יש חיילים בחזית שמקיזים דם עבור צדקת הדרך, אבל מצד שני יותר מידי פעמים אני מסתכל על הפוליטיקאים, על המריבות, על ההדלפות ומנסה להבין לאן זה הולך.
ואז אני מגיע לכיתה שלי וצריך לשדר עסקים כרגיל. כי נחשו מה? את התלמידים שלי זה ממש לא מעניין מה עבר עליך בלילה וכמה אתה מודאג או לא. הם באו לקבל מחנך. או אם תרצו חווית שירות. מה איכפת להם בכלל מהתובע בהאג שהוציא צוו מעצר לביבי וגלנט? איפה זה ואיפה העולם שלהם? הם עסוקים עכשיו בטיקטוק ובכל מיני דברים שמעסיקים ילדים ונוער.
באחד מהבקרים ניגש אליי תלמיד שלי ואמר לי אחרי אחת מההפגנות שהוא לא אוהב פוליטיקאי מסוים. הקשבתי לו וסיימתי את הדיון. אמרתי לו שאנחנו משאירים פוליטיקה מחוץ לכיתה שלנו כי בכיתה אנחנו לא מדברים על דברים שאמורים ליצור פילוג וקיטוב.
הוא הסתכל עליי ונראה נבוך ומתוסכל ואז מאוכזב. בסוף שאל בשקט:
"אבל למה? גם בחיים האמיתיים יש פילוג וקיטוב. אז למה כאן לא?".
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לענות לו. מה אני אגיד לו? שרק זה מה שחסר לי? שהורה יתקשר אליי ויגיד לי 'מי שמך בכלל להתחיל ולצקת השקפות אידיאולוגיות בילד שלי? אנחנו בסך הכול נתנו לך מנדט ללמד אותו גיאוגרפיה ושפה. זה הכול. תשתדל להיצמד למה שקיבלת'.
זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה מטורפת. מיליון כותרות שבתקופה שפויה יותר היו פותחות את מהדורת החדשות נדחקות לשוליים עקב עומס פסיכי של ידיעות שרודפות אחת אחרי השנייה.
כל שיעור חברה מתפוצץ מתוכן. מאירועים. מדברים בוערים שקשורים ליומיום שלנו. של כולנו.
ופתאום אני עוצר רגע ושואל את עצמי: מה בעצם התפקיד שלנו המחנכים בכאוס הזה? מה אנחנו אמורים ללמד את התלמידים שלנו לחיים? עד כמה אנחנו אמורים לגעת בעצבים החשופים?
עד כמה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית הספר נותנים למחנכים של הילדים שלהם את המנדט לגעת בנושאים שלא קשורים למקצועות הליבה?
לערכים. לאידאות לתעדוף בחיים. לסולידריות. ללאומיות. למדינה.
יודעים מה, לא צריך להיות גאון גדול בכדי לדעת שככל הנראה יש היום סרטוני יוטיוב נהדרים שיכולים ללמד את התלמידים שלכם מקצועות ליבה לא פחות טוב ובאופן מאוד ממוקד ותמציתי מאשר מורים מקצועיים. באמת.
אבל אני לא מכיר שום בינה מלאכותית שיכולה להחליף מורה בדיון סוער בכיתה האם לנתק צינור מים לילד מעזה בגלל שיש מצב שהוא יגדל להיות מחבל?
אז אני חוזר שוב: מה בעצם התפקיד שלנו המורים והמחנכים בימים אלו? לשמור על הגבולות ולדאוג ששום שיח מטריד לא ייכנס לכיתה או בעצם להתחבר לקונפליקטים הכי בוערים של השטח ולראות איך אנחנו יכולים להגיש אותם לתלמידים שלנו?
מעבר לכך: האם אנחנו באמת חושבים שאם המורים לא ייגעו בסוגיות הללו עם התלמידים שלהם אז התלמידים פשוט ידלגו מעל למוקשים האלו? שהם ימשיכו להישאר באיזה וואקום סטרילי של מעבדה דמיונית שתשמור עליהם חפים מכל טרדות הזמן המלחמה והאזור?
ואולי באמת עדיף בכלל לתת לתלמידים שלנו עוד קצת זמן של שקט ושלווה לפני שאנחנו מכניסים את כל החרבו דרבו לכיתה. לנו לגדול בשקט. לא יודע.
בינתיים כל מה שנשאר לנו זה רק להמשיך להתפלל לשלום חיילנו שלוחמים כאריות
ובעיקר לצפות לישועות.