כמעט שמונה חודשים מפרוץ המלחמה, התנהלות מערך המילואים שלה היא שיקוף של מצב החברה כולה, נאמר בתחקיר מקיף של יאיר שדה בעיתון כלכליסט.
"התגייסות ומסירות לצד חוסר שוויון ופערים עמוקים בתרומה. תחושה של פראיירים שנשחקים עד דק מול אלה שיודעים להסתדר ולהרוויח — ותרבות שלמה של קומבינות. המסחרה בימי מילואים היא רק הפן הכלכלי של חוסר השוויון. הפן הרגשי שלו מתבטא בתחושות קשות בקרב הלוחמים".
ליאור הוא לוחם במילואים שאמור לרדת מתעסוקה מבצעית בצפון ביוני, אחרי כמעט 200 ימים של שירות פעיל. והשגרה הקשה שהוא מתאר לא נגמרת בגבול הצפון, היא מחלחלת וגובה מחיר אישי וכלכלי קשה מהחיילים גם בעולמם האזרחי. "המון אנשים יוצאים לאפטרים כדי לעבוד קצת, רק לתחזק משהו", הוא מסביר, "כי הסבלנות של המעסיקים וגם של החבר'ה פה נגמרת, במיוחד עצמאיים שכבר לא יכולים לספוג עוד פגיעה כלכלית. זה קשה. וכשאתה אומר לאנשים שאתה במילואים הם אומרים לך: 'מה, אתה עדיין עושה? זה עוד קורה? לא נגמר הבלגן?'. אתה כבר לא הגיבור שהולך לקרב, אלא הפראייר שטוחנים אותו עוד ועוד. אף אחד לא יודע באמת למה אנחנו פה ומה אנחנו עושים ולאן זה הולך. המון חוסר ודאות. אם יש מלחמה, אז קדימה, נילחם, ואם לא — תחליטו מה קורה".
בתחקיר הוזכרו נ' וחבריו, כמו מילואימניקים אחרים, בעצם נמצאים תחת "צו 8 פתוח" ומקבלים מהמדינה תשלום מלא על השירות, ללא קשר להיקפו. במקביל הם ממשיכים לעבוד ולהתפרנס כרגיל, או כמעט כרגיל.
המשמעות היא שהם מקבלים שכר כפול, בעוד מילואימניקים לוחמים כמו ליאור מתקשים לשמור על מקור פרנסתם האזרחי. יותר מזה, בחלק מהמקרים המילואימניקים ה"חלקיים" מקבלים מהמדינה תגמול גבוה יותר משום שהם משרתים כביכול ברציפות מאז 7 באוקטובר, לעומת לוחמים שמקבלים ימי מילואים רק על התקופה שבה הם משרתים בפועל.
צה"ל מתמודד עם מחסור בכוח אדם, בעקבות נפילתם של 631 חיילים במלחמה ופציעתם של יותר מ־7,200 (עד אפריל). המלחמה עצמה נמשכת ואף מתעצמת כעת, כשבעזה פועלות שלוש אוגדות, אחרי שבחודש הקודם פעלה שם חטיבה בודדת. מספר המילואימניקים המגויסים צנח משיא של כמעט 300 אלף באוקטובר לכמה עשרות אלפים כיום.
בתחקיר נאמר כי במשרד ובצבא טוענים כי יטילו סנקציות פנימיות על יחידות שיחרגו מהשימוש בימי מילואים, וכבר קיצצו בחצי את מספר ימי המילואים הניתנים לכיתות כוננות ביישובים שונים, בעקבות טענות על שימוש בזבזני בימ"מים.