מנהיג מרד ביתר, שמעון בן כוזיבא, ששמו על שם מקומו, בא מן היישוב 'כוזיבא' שבהר חברון, מדרום למעיין הגדול של 'אל-עַרובּ', היא 'קרית עַרבַּיה' שנזכרה במכתבים ממדבר יהודה (איגרת 4 המינים, י' ידין, בר-כוכבא 58-57); במדרש מפורסם (ירושלמי ברכות ב ד; איכה רבה א) נזכר "ערבי" שגעתה פרתו עם החורבן פעמיים, בפעם השנייה כמבשרת לידת "מושיעם של ישראל"; אותו "ערבי" היה יהודי טוב מקרית עַרבַּיה הסמוכה לכוזיבא בה נולד שמעון, וגודל במחבוא.
עם הקמת בית ספר שדה כפר עציון (אחרי ששת הימים) טיילנו שם פעמים אחדות, בשנות השקט – כיום נוסעים שם על הכביש החדש והמהיר מגוש עציון לקרית ארבע.
היו לשמעון בן כוזיבא רבבות לוחמים, וביניהם כמובן 24 אלף תלמידי רבי עקיבא (יבמות סב, ב).
עליו אמר רבי עקיבא: "דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב" (ירושלמי תענית ד, ו); 'כוזבא' כאמור, על שם מקומו; באיגרות שלו הוא חתם (בהשפעת הארמית), 'שמעון בר כוסבא';
"דרך כוכב" כמובן על שם הצלחתו המדהימה בתחילת המרד ברומאים.
לקשר העמוק בין רבי עקיבא לבין מנהיג המרד יש כמה עדויות מן המטבעות ומן הממצאים והתעודות, שהלוחמים ומנהיגיהם הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי עקיבא –
- במטבע מזמן המרד (ראו בספרו של יגאל ידין, בר-כוכבא, עמ' 25) רואים אתרוג ולולב, הדס אחד וערבה אחת, כשיטת רבי עקיבא (משנה סוכה ג, ד), בשונה מרבי ישמעאל שקבע, שלושה בדי הדס ושתי ערבות, כפי שנקבע להלכה.
- במערת האיגרות שבנחל חבר נמצאו סלי קבורה משנית מתחת לאבנים, ובהם שני מתים בסל, אחד הונח כשראשו לצד אחד של הסל, והשני לצד השני; בדיוק כך מובאים דברי רבי עקיבא במסכת שמחות (פרק יב), בניגוד לדברי רבי יוחנן בן נורי.
נפילת החיילים, תלמידי רבי עקיבא
הצבא היהודי הזה הובס בידי הרומאים בתחילת הקיץ, 65 שנים אחרי חורבן טיטוס – ובתשעה באב "נלכדה ביתר";
(משנה תענית ד, ו)
מהממצאים סביב תל ביתר עם המחנות וסוללת המצור הרומי שנתגלו שם, ברור ששארית הצבא היהודי נסוגה לביתר והתבצרה שם עד לסוף הנורא, בעוד רבים אחרים ברחו למדבר יהודה, יחד עם אנשי הרודיון (הבירה המנהלית של המרד); תעודות רבות אכן נמצאו במערות מדבר יהודה.
שרידי מחנה צבאי רומי, נוסף למחנות של מצור ביתר, נמצאו ליד בריכות שלמה, מצפון.
מכל זה עולה שקרבות ההכרעה עד ניצחון סוורוס הרומי התנהלו באזור בית לחם בתחילת הקיץ במאמץ להבקיע את המעוז הגדול של המרד, בהר חברון; מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות ולמצור, וברור שהמגפה והמלחמה חד הם.
לפיכך ברורים מאוד דברי הגמרא (יבמות סב, ב, ובמקבילה בבראשית-רבה פרשה סא, ג) על 'תלמידי רבי עקיבא', הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו "בפרק אחד" עוד בחייו, "מפסח ועד עצרת", בימי ספירת העומר.
בשחזור זהיר התברר לי, שקרב ההכרעה התנהל ככל הנראה בין פסח לעצרת, בעמק הפתוח שמדרום לבית לחם ומצפון לבריכות שלמה (=דהיישה); הצבא הרומי עלה בסופו להר חברון, והפריד בין מדבר יהודה והרודיון, ובין ביתר – לכן ברחו השרידים מערבה לביתר, ומזרחה למדבר יהודה.
בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים וחזרה אני רואה בעיניים, היכן נפלו תלמידי רבי עקיבא במגפת המלחמה ההיא – בעמק שבין בית לחם להר חברון, מצפון לבריכות שלמה.
אחד הסיפורים המדהימים ביותר מופיע בדברי רבנו ירוחם (נתיב ה, ח"ד) בשם רב האי גאון, ובו מתוארות נשים שהיו יוצאות עם שקיעת החמה להתעסק בקבורתם של תלמידי רבי עקיבא; להבנתי, גברים לא יכלו לעשות זאת כי רבים רבים מתו, ואלו שנותרו חששו לחייהם אם יזוהו בשטח בידי הרומאים, וייחשבו ללוחמים המחפשים כלי נשק על הגופות; מכאן נרשם בספרי ההלכה מנהג הזיכרון המזעזע: "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך" (טור ושולחן ערוך אורח חיים תצג, ד); בעל ערוך השולחן דייק ופרט: "זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם", כלומר להביאם לקבורה בלילות.
ההסבר לאסון בגמרא ובמדרש, "שלא נהגו כבוד זה בזה", בא כנראה לתאר הסתייגות מהאווירה הצבאית הקשה ששררה בין הלוחמים תלמידי רבי עקיבא, הם הם חייליו של בן כוזיבא; כך עולה גם מתוך ההסתייגות המפורשת בדברי חז"ל ממבחני האומץ של שמעון בן כוזיבא לחייליו ("מטיפי אצבע... בעלי מומין", ירושלמי תענית ד, ו); ניתן להוסיף גם את זו להסתייגות מהמשיחיוּת בדברי רבי עקיבא ("יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא", שם), ומדרכו הרעיונית-תורנית בכלל, בגלל האסון שגרם המרד האחרון.
לדעתי, תחת השלטון הרומי, שנקם ברבי עקיבא ובחבריו הרוגי המלכות, קשה היה לומר דברים מפורשים יותר מן הדברים הקצרים האלה, ואי אפשר היה לדון בבהירות במנהגי האבלות ובסיבותיהם; ואילו בדורות הבאים כבר נותרו רק אגדות עמומות; לכן, אין להתפלא על אזכור מנהגי האבלות לראשונה, רק בתשובות הגאונים (שערי תשובה רעח), וברבנו ירוחם (נתיב כב) בשם רב האי גאון.
לשם השוואה – גם צומות החורבן לא נזכרו כלל בספר ירמיהו, ורק בתחילת הבנייה של בית שני (בשנת 4 לדריוש; זכריה ז, א-ה), כאשר באו לשאול אם לבטלם, נזכר בפירוש שכבר צמו שבעים שנה; לולי השאלה על ביטולם, ספק אם היה זכר כתוב לצומות אלה, עד למשנה ולתלמוד.
רשב"י והמערה
מערות המסתור הרבות שנתגלו בשנים האחרונות היו בסיסי ההכנה למרד, וחלקן הפכו למערות מפלט בסופו; לכן הרומאים צרו בסוף המרד על כל מערה שזיהו במדבר יהודה (מחנות רומיים זוהו בשטח), עד מות האחרונים.
מהממצא העשיר של מערות המסתור והמפלט סביב הר חברון, וגם במערב שומרון ובגליל, עולה הסבר טוב גם לסיפור המערה של רשב"י ובנו (שבת לג, ב) – תחילה הסתתרו רשב"י ובנו בבית המדרש ונשותיהם הביאו להם אוכל; כשהתחזקה הגזרה היה ברור להם שהמשטרה הרומאית תעקוב אחרי הנשים, תתפוס אותן ובעינויים קשים יוציאו מהן את מקום המחבוא; לכן ברחו למערה, שתהיה מנותקת מכל קשר ואספקת מזון, ונס ההצלה שלהם היה עץ החרוב והמעיין במערה; כך אי אפשר היה לגלות אותם.
סיפור המערה המנותקת הפך לסיפור ההישרדות של התורה החופשית, שאיננה נתונה תחת עול הרומאים, וגם לא תלויה בלחם שמגדליו משלמים מיסים לשלטון הצוררים הרומאים, ומכסף זה בונים הרומאים את השווקים עם הזונות (כדברי רשב"י, שבת לג, ב).
מהמערה המנותקת צמח הכוח לשרוד, והתקווה לצאת ממערות הגלות, ולהרים מחדש את קרן התורה העצמאית.
מקורו של ל"ג בעומר
רק מקורו של ל"ג בעומר נראה תמוה.
ל"ג בעומר נזכר לראשונה רק בדברי ראשונים, שאז פסקו מלמות (ראב"ן בספר המנהיג בשם ר' זרחיה מגירונדא, מצוטט מאבודרהם עד טור ושולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב); מכל ההסברים נראה לי הסברו של רבנו ירוחם בשם התוספות, ש-33 ימים הם ימי ספירת העומר כולם, פחות ימי שבת וחג וראש חודש, שאסורים באבלות (49 פחות 7 ימי הפסח ועוד 6 שבתות, ו-3 ימי ראש חודש אייר וסיון).
ואולם, ל"ג בעומר הפך ליום זיכרון היסטורי-הלכתי גם ללוחמים תלמידי רבי עקיבא, וגם להישרדות רשב"י ותורתו במערה, בלי שום קשר לגשרים ולמרחצאות של התרבות הרומית השלטת.
ראוי הוא הזיכרון הזה לתלמידי רבי עקיבא הלוחמים למקום כבוד במנהגינו, אף שהכרזת המרד הייתה טעות נוראה אשר גרמה לחורבן שממה של ארץ יהודה, ולאובדן שרידי הסיכוי לעצמאות היהודית ל-1813 שנה (עד שנת התש"ח) –
כשהביא דוד בן גוריון את 'חוק השבות' לכנסת של מדינת ישראל (בשנת התש"י), אמר בפתח דבריו:
"מדינת ישראל איננה מדינה חדשה לחופו המזרחי של הים התיכון – היא מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא שקמה מחדש, 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר"!
והלב פועם: לו זכו רבי עקיבא ותלמידיו עם מנהיגיהם לשמוע דברים אלה...
קבורתם של הרוגי ביתר
בכל פעם שמברכים ברכת המזון, נכון לחשוב על ברכת "הטוב והמיטיב" שנתקנה על הבאת העצמות של הרוגי ביתר לקבורה אחרי שנים רבות (ברכות מח, ב).
ברוך השם, זכיתי גם אני, בעזרתו של תלמיד-חבר, פרופ' חנן אשל (ז"ל), להביא לקבורה במו ידיי שרידי עצמות מפוזרות של שישה מתים שנחבאו ומתו במערת 'כתף יריחו', אליה לא הגיעו לא הרומאים ולא הקוברים מאז חורבן ביתר; העצמות היו מפוזרות בכל המערה.
חנן אשל מצא במערה ההיא שרידי שתי תעודות וסנדל מסומר (ועוד) מתקופת המרד האחרון; לפי ממצאים אלו, העצמות היו של יהודים שברחו למערות עם חורבן ביתר; בניגוד למערות במדבר יהודה, שהרומאים רדפו וצרו עליהן עד שמתו כולם, לא היה מצור רומאי על מערת 'כתף יריחו', ואולי לכן גם לא הגיעו אליה הקוברים בתקופת המשנה.
בתום החפירה קרא לי חנן אשל ז"ל, וביקש ממני לקבור את העצמות.
אמרתי: "מת מצווה קונה מקומו" (ירושלמי נזיר ז, א; מסכת שמחות פרק ד; וכך פירשו בתוספות בבלי כתובות יז, א, ד"ה 'מבטלין'), כפי שלימדו חכמים את רבי עקיבא בתחילת דרכו, ולכן נקבור אותם באותה המערה;
חנן אשל אמר: כמובן.
טיפסנו בסולם גבוה אל פתח המערה, וזחלתי אל קצה העומק; בחרתי כוך, ובחצי שכיבה קיבלתי את העצמות שליקטו הצעירים מכל המערה, וסידרתי אותם בתוך הכוך; הנחתי את שש הגולגלות מעל לעצמות, בניתי קיר מאבנים שהביאו לי, אמרתי תפילה לזכרם ויצאתי בזחילה.
זכיתי לקבור מתים יהודים אלמונים מהרוגי ביתר, כמתי מצווה שקנו מקומם, בתוך המערה שבה היו עצמותיהם מפוזרות לפחות 1850 שנה.
ברוך השם הטוב והמטיב.
ב"ה, הזיכרון ההיסטורי-הלכתי נפגש בממצאים, ומאפשר לנו כיום לצאת מהנסתר אל הנגלה, ומהמערות לאור עולם, במדינת ישראל העצמאית.