באולפן ערוץ 7 מתארחת צורית פניגשטיין ששכלה את בנה מעוז הי"ד בקרבות ברצועת עזה, מספרת על ההתמודדות עם הכאב המשתלב באורח פלא עם חיים מלאים ושמחים שהמשפחה מבקשת להמשיך, ועל תקוותה לשיבת ההתיישבות היהודית לרצועת עזה.

את הדברים פותחת צורית בסיפור דמותו של מעוז ז"ל שהיה אוהב הארץ בכל מאודו, אדם שמח ומוקף באוהבים, רוכב שטח וגולש סקי, "אדם מלא חיים ומצחיק", אומרת צורית הסבורה כי הוא עצמו היה צוחק למשמע התיאור הקדוש שמוצמד אליו כעת לאחר נפילתו. "הוא היה איש של אנשים. איש מתוך שנעים ומצחיק בחברתו".

לאחר שלוש שנות לימודים בישיבה התגייס מעוז לשירות בדובדבן בצוות שהמשיך יחד למילואים ביחידת הניוד 551. במהלך השירות נישא מעוז לאודיה ובי"ט אלול, ערב החגים, נולדה להם בת. "הוא הספיק להיות אבא, להחזיק אותה וליהנות ממנה. הוא לא יספיק לגדל אותה".

גבורתו של מעוז בעיני צורית הוא עצם היציאה לקרב בחג שמחת תורה, החג הראשון בו למעשה חגגה המשפחה הצעירה יחד. "הוא עזב את כל זה כמו כל הלוחמים שלנו והיה מוכן להקריב את כל החלומות שלו. זו הגבורה של החיילים שלנו", היא אומרת.

בכסליו האחרון, מעט לפני יום הולדתו, חש מעוז שלא בטוב. צורית ביקשה שייבדק, אבל "הוא פחד ללכת לרופא שעלול לעכב אותו מלחזור לחברים שלו. הוא היה מאוד מחויב ללחימה למרות שביומיום הוא לא היה אדם קרבי. הוא אמנם שירת בדובדבן אבל כשהחברים שלו נפגשו ודיברו על צבא זה היה משעמם אותו. הוא היה איש של חיים ואהב לדבר על החיים".

בשנה האחרונה חזר מעוז ללמוד תורה ועשה זאת בישיבת 'רעותא' שבכרמל בהר חברון. "הוא היה צייר, זה שמצייר את הגלופה לכל אירוע, הוא צייר קריקטורה למסכתות, בעזה הוא צייר קריקטורות על הקירות ובשלושים ערכנו תערוכה מהקריקטורות שלו", אומרת צורית ומתארת קריקטורה בה נראים אנשים שנראים שונים נכנסים לשולחן ערוך ויוצאים ממנו בתבנית אחת, מציאות שאליה לא התחבר. "היו בו הרבה דברים ייחודיים. הוא חשב אחרת ועשה דברים אחרת. הוא רכב על חד אופן בדרך לישיבה וחזרה ממנה, מה שנראה קצת ליצני. הוא עשה דברים לא כמו כולם. הוא לא אהב להשתייך לעדר כלשהו".

"בתחילת המלחמה חששתי אבל נרגעתי כשראיתי שחיל האוויר מפציץ כמו שצריך. זו הייתה הפתעה טובה בשבילי. הוא אמר שהם לא רואים אויב ואני התרגשתי מהרוח הזו שאני לא זוכרת כמותה במלחמת לבנון ולאורך השנים והמבצעים. קרה כאן משהו דרמטי שהוליד רוח גדולה של אמונה בצדקת הדרך גם אצל החיילים, ולא שמנה מאיזה גוון פוליטי הגעת".

אבל אז החל מה שהיא מגדירה כדשדוש. "בהתחלה לא היו הוראות פתיחה באש. כך הוא אמר לי. רק כדי שלא יהיה ירי דו צדדי. הוא נהרג בשבוע שאחרי אירוע שלושת החטופים שברחו ונהרגו מירי שוגג של חיילינו ואז הוראות הפתיחה באש נעשו אחרת. בתקופה הזו כבר התחלתי להילחץ. ילד נוסף שלי נכנס לעזה והצטרפתי לחברה שלי, חנה גיאת, לקבוצת אימהות הלוחמים בדרישה להילחם בלי להתחשב בפוליטיקה אמריקאית או באזרחי האויב. הצטרפתי כשבועיים לפני שהבן שלי נפל".

בנה השני, שכאמור גם הוא לחם בעזה, הודיע לה שחשוב לו לשוב לקורס הקצינים שהוא היה בעיצומו. ההורים חתמו לבקשתו והוא אכן השלים את הקורס, קיבל צוות וכעת הוא לוחם בגזרת איו"ש.

צורית מספרת על מעוז כבנם הבכור שלה ושל אלעד בעלה שנישאו בגיל צעיר, ומתוך כך גם נכד ראשון לסבים וסבתות ונין ראשון לסבי רבה וסבתות רבה. "הוא היה במרכז העניינים. הוא היה כוכב", היא אומרת ומוסיפה כי בילדותו לא כיכב מעוז וכשכולם למדו גמרא הוא התעניין בציפורים ובטיולים, "הוא לא היה בדיוק כמו כולם, ולימים הוא הפך לכוכב. בשנים האחרונות הוא היה מוקף באוהבים".

כיום צורית פעילה בפורום הגבורה ועליו היא מספרת כפורום הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם במערכה הנוכחית וכמותה תחושתם היא שלא מדובר בעוד מבצע בעזה, שקרה כאן אירוע גדול והמענה צריך גם הוא להיות גדול ולא ניתן להתפשר על פחות מניצחון מוחלט של מיגור הטרור. "אנחנו מאחורי הממשלה עם רוח גבית לממש את היעדים שהממשלה הציבה".

הרוח הגבית הזו חשובה בעיניה בעיקר לנוכח כל אותם גורמים וגופים שמנסים להחליש את מקבלי ההחלטות מתוך שיקולים עכשוויים כאלה ואחרים ומתוך התחשבות בפוליטיקה הפנים אמריקאית וכיוצא באלה. "עם כל הכאב אנחנו לא מוכנים לעצור ובמאהל שהקמנו מול בית המשפט העליון אנחנו קוראים לא למסמס את ההזדמנות היסטורית הזו".

בדבריה מדגישה צורית כי פורום הגבורה הוא א-פוליטי ומקפיד להישאר כזה. קריאתו היא הכרעה ניצחון והשלמת משימת הבנים, אך היא לכלשעצמה אינה חשה את החובה להתנתק ממה שמתפרש כפוליטיקה ולכן במנותק מהיותה חלק מפורום הגבורה היא אומרת שאינה מסתפקת בכך, "פחות מהתיישבות יהודית בעזה זה יהיה חסר וחסר משמעות".

"אני לא יכולה להגיד שהמוות של הבן שלי היה לשווא כי הוא ענה לקריאה הקדושה ונפל על קידוש ה', ועדיין כדי שתהיה לכל זה משמעות הייתי רוצה לראות את עם ישראל עולה קומה. הקב"ה גלגל לידינו הזדמנות שחבל שנחמיץ אותה. מדובר בעוד פרק בתנ"ך. יש גרעין בשם מעוז שבעזרת ה' נזכה לראות אותו עולה לקרקע בעזה וכשתהיה התיישבות יהודית בעזה ארגיש שיש משמעות למה שקרה, שתהיה לי נחמה לאומית".

צורית מתקשה להבין מדוע כאשר עלה לשיח הציבורי נושא ההתיישבות בחבל עזה בכנס המפורסם, הרעיון נרמס והורד ברגל גסה מסדר היום כבלתי לגיטימי. "היום זה כבר לא על השולחן. אף אחד מאיתנו לא רוצה מלחמה אבל זה להסתכל למציאות בעיניים ולהגיב אליה נכון ובריא. אין פתרון אחר וזו הזדמנות שהיא מעבר לפתרון טכני. זה דבר שייתן לי נחמה".

צורית מדגישה כי עם כל הכאב והקושי להיפרד מהבן הבית שנותר הוא בית שמח, ילדיה מנגנים, יש שירה סביב שולחן השבת, המשפחה יוצאת לטיולים, "אנחנו משתדלים לחיות חיים מלאים והפלא הזה קורה במקביל לכאב. לחיים יש את הכוח שלהם וזה פלא שאני לא יודעת להסביר איך הוא מתקיים ביחד".

את דבריה חותמת צורית פינגשטיין בקריאה לציבור הרחב להגיע למאהל פורום הגבורה, לחזק את רוחם וידיהם של ההורים ולשמוע את סיפוריהם ואת קריאתם להנהגה.