בבית נשיא הוענק אות מיוחד לעובדת סוציאלית פורצת דרך לעובדת הסוציאלית אנדי איפרגן, ראש צוות עבודה סוציאלית במערך בריאות הנפש של סורוקה, קב"נית בעברה, על פעילותה מאז השביעי באוקטובר בסורוקה.
עם איפרגן, שחזרה היום (שני) מביקור בבולוניה שם הרצתה וסיפרה על האירועים המיניים הקשים ביותר שעם תוצאותיהם נפגשה מאז השבעה באוקטובר, שוחחנו על פעילותה ועל הכנס והתגובות להן זכתה בו.
על בוקר השבעה באוקטובר היא מספרת כי "כמנהלת הצוות הפרא-רפואי בסורוקה הוקפצתי מוקדם בבוקר. הגעתי לבית החולים ומאז ועד היום טיפלתי בפצועים. בימים הראשונים היה מדובר בפצועים מזירות שונות מהנובה ומיישובי העוטף, שדרות, אופקים ועוד, ואוכלוסיית חיילים וחיילות שהגיעו לטיפול. בהמשך העבודה התמקדה בחיילים פצועים. בגלל הקרבה לרצועה מי שהגיעו אלינו היו פצועים קשה, בינוני ואנוש ולא קל, מה שהופך את ההתערבות למורכבת יותר כי רבים מגיעים כשהם מורדמים ומונשמים".
"כל בוקר שלי נפתח בשבע וחצי בבוקר יחד עם חברתי ד"ר תמר כוסף, פסיכיאטרית שמרכזת את הפניות, עם רשימת הפצועים והחלוקה בינינו מי עושה מה", מספרת איפרגן ומתארת את המורכבות הרגשית נפשית שמשתלבת באתגר הרפואי, בין השאר גם מול משפחת הפצוע ולא רק מול הפצוע עצמו.
כיום, היא מציינת, העבודה אמנם נמשכת במתכונת דומה אבל "יש הבדל בכמות הפצועים ויש חזרה ברמה מסוימת לשגרה". חלק מהחזרה לשגרה כולל החמרה מאוחרת במצבם של נפגעים ואוכלוסיה חדשה שמצטרפת למעגל הנפגעים בטווח הזמן.
שאלנו את איפרגן על ההגדרה הנשמעת שוב ושוב ולפיה כולנו מדינה בטראומה, והיא מדייקת ואומרת "אנחנו מדינה בטראומה, אבל לא בפוסט טראומה. הטראומה לא נגמרה. אנחנו עדיין בתוך האירוע", היא אומרת ומדגישה כי "רוב האנשים מתמודדים עם אירועים טראומתיים לאורך החיים ולא נהיים פוסט טראומתיים ולא נזקקים לטיפול ממוקד או אחר. יש לאנשים משאבים פנימיים וחיצוניים שעוזרים להם להתמודד כמו משפחה וקהילה תומכת. מובן שהטראומה של השביעי לעשירי היא לא רגילה, אבל אנחנו רואים אנשים שאמנם קשה להם מאוד אבל הם מתמודדים".
בהיקף ובאופן הטיפול יש צורך "להפריד בין מי שחוו טראומה באופן ישיר כמו תושבי העוטף, לבין מי שלא חווה פגיעה ישירה". ההבדלים הללו קיימים על אף שבישראל אין היום אדם שלא נחשף ברמה כזו או אחרת למישהו שנפגע, גם אם תושבי הדרום נפגעו יותר. "בסורוקה אין מי שלא מכיר אנשים שנפגעו, וגם אני מכירה אנשים שנרצחו, יש לי חברות ומטופלים שנרצחו באותו יום, חברות של הבת שלי נרצחו בנחל עוז, אבל יש לאנשים כוחות לצד הטיפול שהם מקבלים".
על הכנס בבולוניה ממנו שבה היא מספרת כי מלכתחילה היא הייתה אמורה להרצות על מיניות טראומה ונכות, תחום בו היא עוסקת מזה שנים רבות ואותו היא גם מלמדת, אך לנוכח הדיווחים הקשים על מעשי האונס שביצעו מחבלי החמאס חשה שכישראלית עליה לשנות נושא ולהתמקד במעשים המזוויעים שבוצעו באנשים, נשים, ילדות ונערות.
היא ושותפותיה למשלחת הישראלית החליטו לשנות את נושא הפאנל שלהן ולהתמקד בחומר שהן פוגשות מדי יום מאז השבעה באוקטובר. היא עצמה החליטה שתדבר "על ההשפעה שיש למעשי האונס ולשתיקת ארגוני הנשים, שציפינו שיצאו להגנת הנפגעות ובמקרה הטוב התעלמו ובמקרה הרע הכחישו את קיום הדברים. בניתי הרצאה חדשה על בסיס שיחות עם מטפלות בנפגעות טראומה מינית קודמת שהאירוע השפיע על מצבן הנפשי, הראיתי דוגמאות לעלייה בפניות למרכזי הסיוע לנפגעי פגיעה מינית. נשים חוזרות בעקבות הטראומה שמחזירה אותן למקום הפגיעה שלהן".
אלא שהשינוי לא היה פשוט כל כך. מארגני הכנס לא אהבו את הנושא שהמרצות הישראליות בחרו ודחו את ההצעה שהוגשה להן. איפרגן פרסמה פוסט בפייסבוק ובו תיארה את הסירוב לשמוע את דבריהן, הפוסט תורגם לאנגלית כולל ההאשמות שנשזרו בו על רצון להעלים את הפרשה, ומחשש שהדברים יתפסו נפח ציבורי רחב יותר נאמר להן שידונו מחדש בקבלת הפאנל. ארבע הישראליות הוזמנו לפגישה על מנת שיספרו מה בכוונתן לומר בפאנל, מהלך חריג בפני עצמו, ובנוסף כאשר הוחלט לקבל את הנושא נאמר להן שנציגה בינלאומית תרכז את הפאנל, מעין "בייביסיטר" לישראליות, הצעה שבסופו של יום לא התקבלה ולא בוצעה.
הארבע החליטו שיגיעו לפאנל, יגידו את שתכננו ויספגו את המחיר על כך.
"כשנסעתי לפאנל חששתי מהתגובות, גם לתג שאני הולכת איתו 'אנדי איפרגן ישראל' וגם לסמל החטופים. גם על המצגת שמתי על כל השקפים את סמל החטופים. פחדתי שיצעקו לי בוז, שהפאנל יהיה ריק ושלא יבואו או שלא יתנו לנו לדבר, אלא שלא לקחתי בחשבון שמדובר בחבר'ה אירופאים מנומסים שנשארו לשמוע. מקדימה ישב בחור עם כפייה בצבע דגל פלשתין ורשם הערות. היו שיצאו מהאולם ולא ידעתי אם כי המצגת לא הייתה קלה לעיכול או שסתם רצו לצאת לשתות קפה".
על המצגת הקשה לעיכול היא מספרת: "הבאתי עדויות של נפגעות, הבאתי ציטוטים של מטופלות ודיברתי גם על השימוש באונס ככלי מלחמה משחר ההיסטוריה מימי הרומאים והויקינגים ועד מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנם, רואנדה, יוגוסלביה אוקראינה ועד החמאס. אמרתי שאת האונס ככלי מלחמה זו לא המצאה של חמאס. דיברתי על ההשפעה של אונס ככלי מלחמה על נפש הנפגעות ועל נפש אלה שלא נפגעו וגם על נפש גברים, אמרתי דברים שלא קל לשמוע".
לשאלתנו אם היא פגשה הכחשה אירופית למעשים הללו, משיבה איפרגן ואומרת כי "לא הייתה הכחשה. שמענו ביטויי אהדה גם ממי שפחות ציפינו כמו שליחה טורקית שאמרה שהיא מתעבת את ארדואן אבל לא תגיד זאת במדינתה. היא הביעה אהדה. כך גם מספרד ובוודאי מארה"ב שהביעו אמפטיה לסבל שלנו ושאלו איך אנחנו מתמודדים ואיך אפשר לעזור לנו". מנגד "הייתה נורבגית שכמעט נחנקה כשמישהי מאיתנו ישבה לידה. היו מהכול".
"אחרי הפאנל הייתה מישהי ששאלה למה אנחנו לא מאוזנות ולא מביאות גם את הצד הפלשתיני והיו לה מחיאות כפיים סוערות. עניתי ואמרתי שאני עובדת בישראל ואין לי מידע על העם הפלשתיני ואין לי דבר נגד העם הפלשתיני, אלא רק נגד החמאס. כשיש חוקר מישראל הוא יודע לדבר על האוכלוסייה שהוא עובד איתה, וכך בכל מדינה ומדינה".
את המסע לבולוניה היא מסכמת בתחושת שליחות שמצטרפת לשליחות שבעבודתה היומיומית, תחושה שנעשה משהו חשוב וזו תרומתן הקטנה לשינוי העולם.