התחלה// לפני 40 שנה בבית שאן. בן בכור במשפחה של ארבעה ילדים.
אבאמא// ששון וחנה בוצחק. "אבא היה איש קבע שנים רבות ואמא מורה למדעים. ההורים שלי הם היסודות בחיי שהביאוני עד הלום, עמודי תווך חזקים שתמיד יהיו שם בשבילי".
משנה מקום// בעקבות עבודתו של אביו כאיש קבע, חווה בילדותו מעברים רבים. "נולדתי וגדלתי בבית שאן, ובכיתה א' עברנו לבאר שבע. בכיתה ה' עברנו לאילת, ובתיכון חזרנו לבאר בשבע. בגלל המעברים התכופים בשנות הילדות כמעט לא יצרתי קשרים ארוכי טווח עם חברים. מצד שני, זה יוצר טבעת משפחתית חזקה מאוד. השתילה הזאת מחדש בכל פעם במקום אחר בנתה אצלי חוסן נפשי. בסופו של דבר זה פיתח בי יכולת הכלה וקבלה גם של מי ששונה ממני".
פנימייה// למד בישיבה התיכונית 'אוהל שלמה' בבאר שבע. "היציאה מהבית לפנימייה העניקה לי עצמאות ובגרות. בשנים האלה עיצבתי את הזהות האמונית שלי. הייתי ילד טוב, קצת חנון, כזה שלוקח את הלימודים ברצינות".
הסדר// למד בישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות ונשאר שם 12 שנה. "ההורים שלי באו ממשפחות מסורתיות ולא הכירו את המושג ישיבת הסדר, ופתאום הבן שלהם מבקש להיות בחור ישיבה. בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול את זה. כבן בכור זה היה פורץ דרך, אבל אחרי תקופה הם שמחו על הצעד הזה".
שדרות// "באותן שנים התחיל ירי קסאמים מעזה. חיינו שם בלי מיגוניות, בלי צבע אדום ובלי כיפת ברזל. זה היה מאתגר. כבחור צעיר הרגשתי שאני נמצא שם מתוך תחושת שליחות וציונות. לעשות את רצון ה'".
רבנות// במשך 12 שנים קבע את מושבו בבית המדרש. "היה לי טוב בישיבה. למדתי בכיף ובשמחה. באותן שנים הוסמכתי לרבנות, לרב שכונה, לרב מושב ולרב אזורי".
מתנחלים בלבבות// נישא בסוף שיעור ה', והזוג הצעיר קבע את ביתו בשדרות. "אבישג ואני התחתנו אחרי הגירוש מגוש קטיף. הדבר הרע הזה השפיע עלינו מאוד, ושנתיים אחרי החתונה החלטנו ללכת לגור ביישוב חילוני מובהק כדי לנסות לאחות את הקרעים בין חלקי העם. פתחנו מפה וחיפשנו מקום מתאים לגור בו, וככה הגענו לעין הבשור שבעוטף עזה".
למה באתם// "בשבת הראשונה בתפילת ליל שבת לא היה מניין, ואחרי שבע שנים, כשסיימנו שם, ברוך ה' היו כבר כ־40 מתפללים. בהתחלה אנשים עצרו אותנו ברחוב ושאלו בחשדנות: למה באתם? אתם רוצים להחזיר אותנו בתשובה? אבל אחרי שנים של יחד המושב עצמו הגיש בקשה לתקן של רב מושב בשבילי".
רב מושב// לאחר שבע שנים בעין הבשור עבר עם משפחתו למשימה הבאה - רב המושב מבטחים שבעוטף עזה, למשך שבע שנים נוספות. "זה להתעסק הרבה בהעברת שיעורי תורה וחברותות, פסיקת הלכה, תמיכה וייעוץ, ליווי אישי ומשפחתי בעת משבר, עריכת טקסים במעגל החיים. בנוסף לכך הפכנו מוקד גם ליישובים מסביב". במהלך השנים שימש גם כחבר כיתת הכוננות של המושב.
החצי השני// אבישג, בת 40, רכזת שכבה, רכזת תנ"ך ומחנכת באולפנת 'חן במדבר' בבאר שבע. "הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים".
הנחת// שישה. אמונה (16), עקיבא (13), אלקנה (11), עמיחי (9), אריאל (7) ואחינעם בת השלוש. "מאז שנפצעתי בשמחת תורה, במישור המשפחתי עברנו טלטלה גדולה. מאבא כל יכול הפכתי למוגבל עם כאבים וכל המשפחה ממש נרתמה לעזור. זה לא מובן מאליו וממלא בנחת".
רב גרעין// בשלוש השנים האחרונות משמש כרב גרעין 'אפיקי אורות' באופקים. "כרב גרעין אתה אחראי על קהילה שפרושה ברחבי העיר. יש המון אנשים שגרים בשכונות שונות ובקהילות שונות, ואתה נדרש להיות שם בשביל כולם. בנוסף לכך, חלק מתפקיד הגרעין הוא להיות מחובר לתושבי העיר ולרשויות. זו משימה מאתגרת ומספקת מאוד. לשמחתי זכיתי בקהילה של אריות". במקביל לימד בעשור האחרון בישיבת ההסדר 'לב לדעת' בשדרות, עד הפציעה.
שבעה באוקטובר// בבוקר שמחת תורה התעורר לקול אזעקות ומטחים בלתי פוסקים. "הבנתי מיד שמדובר במשהו חריג. גרנו בעוטף עזה 14 שנה, ופתאום מטח כזה עוצמתי על אופקים. פתחתי ווטסאפ וראיתי שרכז הביטחון של מושב מבטחים מבקש סיוע. התארגנתי במהירות ליציאה לשם כחבר כיתת הכוננות". אולם בעוד הוא מתכונן לצאת לעוטף, נשמעו לפתע צרורות של ירי קלצ'ניקוב מחוץ לביתו.
יריות ברחוב// "לקח לי דקה־שתיים להבין מה הולך פה. בנוסף לששת הילדים שלנו, התארחה בעיר בשבת קבוצה של ילדים מ'קו לחיים'. שניים מהם היו אצלנו בבית. כולם נכנסו במהירות לממ"ד. אני לקחתי את האקדח וכובע זיהוי ויצאתי החוצה בניסיון לעצור את המחבלים". בחוץ הוא חבר לשני תושבים שזינקו גם הם להילחם, החייל נהוראי סעיד ואיש כוחות הביטחון. מהר מאוד נתקלו השלושה בחוליית מחבלים.
מחבלים ליד הבית// "ברחוב הסמוך היו מחבלים עם מצבור נשק ותחמושת. נהוראי צעק לי: 'שלושה מחבלים חמושים'. החלטנו להתנהל כחוליה מולם ולהיצמד זה לזה. באותו שלב לא שיערנו עדיין את גודל הסכנה שניחתה על העיר. בדיעבד התברר שהיו בעיר 19 מחבלים חמושים ב־RPG, טילים, רימונים, לבנות חבלה ועוד, שבאו לרצוח יהודים".
פצוע// תוך כדי חתירה למגע עם המחבלים הם זיהו מולם דמות חשודה. "הוא לבש מדי צה"ל, ולרגע לא ידעתי האם הוא מכוחותינו או לא. היססתי לשנייה אם לירות, עם כדור בקנה. ואז הוא פתח באש ראשון ואנחנו חטפנו צרור. אני קיבלתי כדור ברגל. דילגתי על רגל ימין כדי לתפוס מחסה אבל המשכתי להחזיק את האקדח בכל כוחי. הקרב המשיך. בצרור הבא נהוראי נפצע ונהרג".
ממשיך להילחם// על אף פציעתו הוא המשיך להילחם. "הייתי פצוע, שכבתי על הבטן מאחורי רכב, עם אקדח שלוף. שמעתי הרבה ירי במרחב". תוך כדי קרב הוא לקח את מכשיר הטלפון הנייד והודיע בקור רוח לחברי קהילתו באופקים: חברים, יש חדירת מחבלים, עליכם להסתגר בבתים. "השיחה השנייה הייתה לרבש"ץ ממבטחים, להודיע לו שהמחבלים באופקים ולא אוכל לסייע לו. לצערי הרבש"ץ נהרג אחרי שעה בקרב קשה עם מחבלים. השיחה השלישית הייתה לאשתי לעדכן על הפציעה ולהרגיע".
מתפנה// "בשלב כלשהו הרגשתי שאני מאבד יותר מדי דם. השוטר איתמר אילוז התקרב לכיווני ואמר: הרב, אני אחלץ אותך. באותו רגע חטפנו מטח של ירי. הוא סוכך עליי וגרר אותי לתוך בית סמוך. בבית ניסו לעצור את הדימום המסיבי. חבר שהוא חובש ב'איחוד הצלה' הגיע תחת אש לבית כדי לטפל בי. עשו לי חסם עורקים וחילצו אותי עצמאית תחת אש לבית החולים סורוקה".
שיקום// הוא הובהל לבית החולים במצב קשה והוכנס לחדר הניתוח. "הם היו צריכים לעצור את הדימום ולנתח את הירך שלי שהתרסקה. חודש אחר כך, בעקבות זיהום, עברתי ניתוח נוסף. אחרי חודשיים עברתי ניתוח שלישי. על פי הערכות הרופאים יש צפי לעוד שנתיים של שיקום עד שהרגל שלי תחזור לתפקוד מלא". את שיקום היום האינטנסיבי הוא עושה בכפר השיקומי עדי נגב.
קרב חייך// "בתחילת השיקום הגיעה למחלקה חגית ריין, אימו של בניה ריין הי"ד. כשהיא ראתה אותי מתאמן ונאנק מכאבים, היא הסתכלה עליי ואמרה: 'אנחנו נמצאים במלחמה, והקרב שלך הוא לעשות הכול כדי להחלים. קדימה תסתער!'. לקחתי את המילים האלה לליבי, ואני גם מעביר אותן הלאה לחיילים פצועים, ובכלל לכל אחד מעם ישראל שצריך להגיד לעצמו: אנחנו במלחמה, ולשאול: מה הקרב שלי? איפה אני יכול לתת מעצמי?"
מצדיע// "המורכבות של השיקום היא אדירה. היום, כשאני מבין מה זה אומר שיקום, כשאני פוגש חיילים נכים שמתמודדים עם פציעות קשות, אובדן של רגליים או ידיים, כוויות קשות ועוד, אני פשוט מצדיע להם על הדרך".
עיר של גיבורים// "בשבעה באוקטובר הייתה באופקים מלחמה. זה סיפור שראוי שיסופר. בגבורה עצומה 60 אזרחים ואנשי ביטחון פשוט עזבו הכול וקפצו מהבתים שלהם כדי להילחם במחבלים. לצערנו המלחמה הייתה קשה, ובסופו של יום נהרגו 52 בני אדם בעיר. בחצי השנה האחרונה אנחנו עושים סיורים באזורי הלחימה ברחבי העיר ומלמדים בני נוער ומבוגרים מה זו גבורה יהודית".
לתפארת מדינת ישראל// ביום העצמאות האחרון נבחר להשיא משואה יחד עם מחלצים נוספים שפעלו בשבעה באוקטובר להציל כמה שיותר חיים. "הרגשתי שליח של כל הגיבורים מאופקים, של אלה שחזרו הביתה ושל אלה שלא. עמדתי על הבמה בהר הרצל, והבנתי שיש לי כמה שניות להסתכל לעם ישראל בעיניים ולהגיד: אתם עם של אריות!"
אם זה לא היה המסלול// "כנראה רפואה או קצונה בצבא".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי// "כל יום יש לי טיפולים בשיקום עד שעות הצהריים. הלו"ז תלוי ברמת הכאבים. אחר הצהריים והערב הם זמן שמוקדש למשפחה ולקהילה, הרבה הסברה ושיחות ופאנלים בנושא הגבורה". לישון הולך לפני חצות.
פלייליסט// "אין מישהו מסוים שאני אוהב באופן מיוחד, אבל כשאני מתחבר לשיר אני יכול לשמוע אותו עשרות פעמים ברצף".
השבת שלי// "יום עבודה מלא. כרב קהילה השבת היא תמיד היום העמוס ביותר בשבוע בפעילות תורנית. במקביל אני זוכה לזמן משפחתי".
דמות מופת// "פצועי השיקום השונים שפגשתי במחלקות השיקום, שנלחמים על חזרה לחיים נורמליים".
מפחיד אותי// "שרים ורמטכ"לים שמנהיגים את עמנו מתוך מחשבה שהם אורחים במדינה, ואויבינו הם בעלי הבית".
משאלה// "שעם ישראל יתגבר כארי בכל קרב, חומרי או רוחני".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***