רוּח דוד

זה היה אחד משיתופי הפעולה הבודדים של הארגון הצבאי הלוחם והצבא הבריטי הכובש. הנסיבות היחידות שאפשרו שיתוף פעולה כזה היו אויב משותף ומעורר אימה – הצבא הנאצי. במהלך שנת 1941 הוא התקדם מזרחה בציר מדינות צפון אפריקה, מסיג את הצבא הבריטי בסדרת קרבות מפורסמת, אבל בה בעת מתבסס בחזית אחרת, מוכרת קצת פחות: החזית העיראקית. קבוצה של מורדים פרו־נאציים בראשות ראשיד עלי הצליחה להתבסס בבגדד בסיוע של הרייך השלישי. אחרי שהנאצים ראו כי טוב, הם שלחו לשם כוחות צבאיים, ובעיקר כמה טייסות של הלופטוואפה. עיניהם, כמובן, היו נשואות לפלשתינה, שם מחכה להם טרף יהודי רב. תנועת מלקחיים כזאת, ממזרח וממערב בו זמנית, הייתה מכת מוות ודאית ליישוב היהודי בארץ ישראל.

כך הגיעה פנייתו של הגנרל וייוול, מפקד הפיקוד הבריטי במזרח התיכון, באמצעות שליח אישי שיצר קשר עם מפקדת האצ"ל. הבריטים מבקשים לנצל את יכולות ההסתערבות וההתגנבות של המחתרת, שאותן חוו על בשרם לא פעם, לכמה משימות בעיראק. מה שבעיקר הטריד אותם הוא ההתבססות של חיל האוויר הגרמני במזרח התיכון, דבר שמשנה את מאזן הכוחות לחלוטין, ולכן ביקשו ממפקדת המחתרת להוביל פעולה שתפגע בבתי הזיקוק באזור ולמעשה תחנוק את אספקת הדלק למטוסים. בנוסף לכך, הבריטים ביקשו סיוע באיסוף מודיעין על מצבו הצבאי של ראשיד עלי והיערכות הכוחות בבסיסי המורדים, כדי לדעת כיצד לתכנן מתקפה אפשרית עליו.

דוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנותר מאחורי הצללים גם אחרי שיתוף הפעולה הזה, מקבל את המשימה בהתלהבות ומוסיף לבריטים יעד משלו: חיסול המופתי הפרו־נאצי של ירושלים אמין אל־חוסייני, שנמצא בבגדד לעיתים תכופות, ואימון של יהודי עיראק להגנה עצמית. הבריטים מסכימים לעסקה, אך בתנאי שהמשימות שלהם יקדמו. זמן קצר לאחר מכן מוצאים את עצמם על מטוס צבאי ארבעה לוחמי אצ"ל: יעקב מרידור, יעקב־סיקא אהרוני, יעקב טרזי ו"בן משה" – הלוא הוא דוד רזיאל מפקד האצ"ל, שהחליט לצאת בכבודו ובעצמו כדי להוביל את הפעולה הקריטית.

כמי ששומר בקנאות – כך בימים כתיקונם – על חשאיותו מאימת המשטרה הבריטית, רזיאל לא לקח סיכונים. מלבד מרידור, שהיה בכיר בארגון והכיר את רזיאל באופן אישי, בפני טרזי ואהרוני נמנע רזיאל מלחשוף את זהותו. הם סיפרו, בדיעבד, שסברו כי מדובר בפעיל זוטר בארגון ולפיכך לא הכירו אותו.

עוד יותר היה מוזר בעיניהם המחזה שנגלה לעיניהם זמן קצר אחרי שהמטוס המריא. רזיאל, בן משה בשבילם, פתח את המזוודה שלו והוציא ממנה תיק טלית ומתוכו סידור קטן. הוא קרא בכוונה את תפילת הדרך, ולאחר שסיים הוציא מן התיק גם משניות. רק לאחר שהשלים את סדר לימודו פנה אל הקצינים הבריטים ודיבר עימם בענייני המבצע. הכול נעשה בטבעיות גמורה.

כשנחתו בבסיס הבריטי בחבנייה, במקביל לישיבות מטה וסיורים מבצעיים, המחזה הזה חזר על עצמו שוב ושוב. רזיאל לא החמיץ הנחת תפילין ולימוד בבוקר, או תפילה לעת ערב. לא רק שזה לא התנגש לו עם המחנה הצבאי הזר ועם הצורך שלו להרשים ולהתערות בו, אלא בדיוק ההפך: בכל הזדמנות הקפיד להזכיר למארחיו הבריטים שכיהודי הוא נמנע מלאכול טריפה, והסביר לחבריו את החשיבות שבהדגשת הייחודיות שלהם כיהודים. כשבאחת מגיחות המפציצים הגרמניים נאלצו ארבעת חברי הצוות לרוץ אל השוחות, ואחד מהם היה עדיין עטור בטלית ותפילין ששאל מרזיאל, נזף בו מרידור "הבריטים יצחקו עלינו" והורה לו לחלוץ את התפילין. רזיאל מיד גער במרידור, והורה לחבר הצוות להישאר עם התפילין והטלית.

כל זה, כמובן, לא סתר אפילו במשהו את התמסרותו המלאה למשימה. כפי שסוכם, תחילה התפנו למשימות שהטילו עליהם הבריטים. הפעילות הייתה מלווה כמעט תמיד בבריחה מהפצצות של מטוסי הלופטוואפה, מה שהעצים עוד יותר אצל הארבעה את הבנת הצורך הדחוף במשימתם. באחת הפעמים החליט רזיאל שבשלה העת לערוך סיורי איסוף מודיעין אחרונים מול קווי האויב, ושלח את מרידור ואהרוני לפלוג'ה, שהיה המוצב הבריטי הקדמי ביותר. באותו זמן הוא וטרזי נסעו עם קצין בריטי להמשך המשימות, אבל גיחה אחת של המטוסים הגרמניים הייתה מדויקת וקטלנית. באש מקלעים ופצצות הצליח הטייס הגרמני לפגוע ישירות ברכב שבו נסעו השלושה, ורזיאל נפגע בראשו מרסיס גדול. בתוך זמן קצר טרזי הבין: בן משה איננו.

ידידות עם רבם של הקנאים

הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שנחשפים בספר 'בכוח וברוח', שיוצא לאור השבוע לרגל יום השנה ה־83 לאותה צלילה ארורה של מטוס גרמני שקיפדה את חייו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל בכ"ג באייר, מציג לקורא את דמות הלוחם והמפקד ששומר על אמונתו ואף שואב ממנה את הכוח להילחם. האתוס המקובל בציבור הדתי־לאומי, זה שמותח קו של אלפיים שנות שפיפות גלותית בין בר־כוכבא לתלמידי ההסדר והמכינות שהקימו מחדש את דמות בן התורה הלוחם, דילג על דמות מופת שקדמה לכל אלו.

דוד רזיאל שמוצג בפני הקורא לא התחזק בערוב ימיו ולא הניח תפילין במסגרת האמירה הידועה "אין אתאיסטים בשוחות". הוא גדל להורים כאלה, התחנך כך גם בבית הספר היסודי והתיכון 'תחכמוני', וינק בבגרותו את תורתו מהרב אברהם יצחק הכהן קוק בישיבת מרכז הרב. החוקר משה נחמני, מחבר הספר, מראה בעקביות באמצעות מאמרים של רזיאל, התכתבויות שלו עם מוריו הרוחניים ועדויות של מקורבים שהעניין האמוני והדתי אצלו לא היה אנקדוטה, אלא המנוע החי והפועל מאחורי גבורתו הפלאית במחתרת.

"גדלתי בציונות הדתית, למדתי בישיבות, אבל מעולם לא שמעתי שמזכירים את דוד רזיאל כדמות ללכת בעקבותיה", אומר נחמני. "בשנים האחרונות התחלתי להתעניין ולחקור את ראשוני הציונות, ובתוך כך הגעתי גם לחקור את המחתרות. עניין אותי להבין לא רק מה הם עשו, אלא מה היה מקור הכוח שלהם. בכל הספרים שקראנו כילדים הם מוצגים כאנשים חופשיים בעלי ערכים לאומיים בלבד, הפן האמוני לא מופיע בכלל. כשהתחלתי להתעניין בדוד רזיאל, הבנתי שיש פה סיפור גדול שבחייו היה ברור לכולם והיום לא מסופר כלל".

הנורה נדלקה בשיחה כאילו סתמית עם שכן מבוגר. בבית הכנסת של נחמני מתפלל נכדו של הרב צבי פסח פרנק, מי שנחשב לאחד מרבני הקנאים בירושלים שבין החומות אך בפועל – כך מסתבר – החזיק בגישה מורכבת בהרבה כלפי המחתרות ותקומת עם ישראל בארצו.

"אחרי שהתחלתי את החקירות בנושא רזיאל, חשבתי שאולי אנסה את מזלי עם היהודי הזה", הוא מספר. "ניגשתי אליו אחרי אחת התפילות, הוא כבר היה בן 95 אז, ושאלתי אותו אם הכיר את דוד רזיאל מירושלים. הוא ענה לי: בוודאי שאני מכיר, וגם שוחחתי איתו. מתברר שרזיאל היה מגיע בכל יום להתפלל מנחה וערבית בביתו של הרב צבי פסח פרנק, ושם הם היו נפגשים. הוא אומנם היה אז רק בן עשר, אבל בגלל שרזיאל הכיר בו שהוא נבון ובוגר לגילו, הוא החליט להשתעשע בשיחה איתו ולספר לו מעט מהרפתקאות האצ"ל".

רזיאל, אם כן, ראה חשיבות גם במהלך שנותיו כמפקד האצ"ל להתפלל שלוש תפילות במניין, ויותר מזה לשמור על תקשורת קבועה עם גדולי הדור. הרב פרנק, כך מגלה נחמני, החזיק בביתו סליקי נשק בשביל ההגנה והאצ"ל במקביל, ובתבונתו הפוליטית דאג לתאם איתם שלא יגיעו להוציא משם ציוד באותו הזמן.

"היה עוד דבר שהיה לי חשוב לשאול אותו", ממשיך נחמני. "בכל הבולים והצילומים הרשמיים שמדינת ישראל הנפיקה לרזיאל, רואים את אותה התמונה שלו שבה נראות פנים שריריות כאלה בלי כיפה על הראש. לעומת זאת, בצילומים שהגעתי אליהם במחקר ומופיעים בספר, רזיאל נראה הולך עם כיפה. שאלתי את יעקב פרנק לפשר העניין, והוא ענה חד וחלק: רזיאל הלך תמיד עם כיפת קטיפה שחורה. הפתרון לתעלומת התמונה הרשמית פשוט: זו הייתה תמונה לצורך דרכון, ואז הנוהל היה שצריך להסיר כל כובע או כיסוי ראש לפני הצילום".

ככל שצלל לדמותו וכתביו של רזיאל, התגלה לנחמני שאת הרקע הדתי־אמוני מאחורי פעולותיו לא צריך ללמוד מאנקדוטות נתונות לפרשנות של תפילה בבית הרב או תפילין במטוס, אלא הדברים מופיעים בכתב ידו בצורה הברורה ביותר. "חפצתי כי יהיה מקדש ה' על תילו ובני ישראל על אדמתם", מצא נחמני כתוב באחת מרשימותיו המוקדמות של הנער דוד רזיאל, בינו ובין עצמו. "חפצתי כי ישוב גבול אדמת ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה. חפצתי כי נהיה אדונים לנפשנו ובלתי תלויים בדעת אחרים, מקרב אחינו נשים עלינו מלך, ואז תתנוסס ירושלים הבנויה בהדרה, והלכו לאומים לאורה, ומלכים לנוגה זרחה. אז יעמדו הכהנים לבושי פאר במשמרותיהם, והלוויים ישירו על דוכנם".

רזיאל, שסיים את בית הספר תחכמוני בהצלחה עם תעודת בגרות מכובדת, ביקש להתקבל לישיבת מרכז הרב כדי להתעמק בלימוד התורה. זה לא היה דבר מקובל כלל באותם ימים בקרב חבריו לבית הספר, אבל הנער חשקה נפשו בתורה. מנהל בית הספר יצר את הקשר עם הרב צבי יהודה קוק, שהיה אחראי על קבלת תלמידים לישיבה, והוסכם כי יוצמד אליו בחור בוגר יותר שיכניס אותו לרזי הלימוד. הישיבה באותם ימים כללה בעיקר בחורים ואברכים מבוגרים, בוגרי ישיבות ליטאיות באירופה, והיה צורך לגשר על הפערים. ר' שמעון סטרליץ, מהלומדים הוותיקים, פרש את חסותו על רזיאל, הן מבחינה לימודית והן מבחינת הסתגלות. רבותיו בישיבה היו הרב שלמה נתן רענן, הרב צבי יהודה שעמו למד בחברותא את כתבי אביו, וכמובן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בעצמו. אחותו של רזיאל, אסתר, העידה כי הלימוד בתורת הרב קוק היה בשביל דוד חיזוק לתפיסותיו משכבר הימים, בעיקר בכך ש"לא הייתה שום סתירה ולא חלוקה בין לאומיות ובין דתיות, בין עולם התורה והמצווה ובין השאיפה לחירות לאומית ולעצמאות".

גם כשהחליט כעבור שנתיים להקדיש את מרצו למחתרת, היה זה על דעת רבותיו בישיבה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמנם לא הורה באופן רשמי לתלמידים להתגייס למחתרות אחרי הזעזוע של טבח תרפ"ט, אך על פי עדויות רבות הוא הביע הסכמה בארבע עיניים לתלמידים לעשות את הצעד הזה, ובעצמו ישב בישיבות הוועד הלאומי עם ראשי המחתרות לטכס עצה בנוגע לצעדי הגנה והתקפה.

עזיבת הישיבה לא הייתה עזיבת דרך התורה, כפי שמעידים עשרות הסיפורים והרשימות שמביא נחמני בספרו. שנתיים אחרי שנהרג בפעולה בעיראק, הרב משה צבי סגל – ממייסדי האצ"ל וברית החשמונאים – ספד לו בעיתון מחתרתי. בתוך הדברים ציין בהבלטה את המיוחדות של רזיאל בין שאר לוחמי המחתרת.

"בתורת ישראל ומצוותיה הגה תמיד", כתב סגל. "ידע לקבוע עיתים לתורה במצבים הקשים ביותר. כשחיפשתיו בעניין דחוף מצאתיו יושב בחברת בן תורה מובהק ועוסק בפלפולא דאורייתא כאחד מבני הישיבות. לתפילה קבע זמן גם בהיותו בשבי המאסר, ואת התפילין לא שכח גם כאשר טס לנקום נקמת ישראל. מרגלא בפומיה: 'כל התקנות והחוקות שלנו חשובות מאוד, אבל אין הן מבטלות את עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות שניתנו מסיני'".

מלחמה בקונספציה – גרסת האצ"ל

אם לא היה ברור מהסיפורים והמובאות עד פה, שמירת התורה והמצוות לא הייתה פולקלור נלווה שרזיאל התעקש לשמור עליו גם בתנאים קשים, אלא מקור השראה וכוח ליצירת תפיסת עולם שלמה. המהפכה שחולל בארגון האצ"ל, שאותו הפך ממיליציית מגן לצבא קטן וחכם, הייתה גם מהפכה ברוח. את ספרי הקודש שהרבה ללמוד שילב עם ספרי הצבא שהיו אהבתו השנייה, ויחד התגבשה תורת לחימה יהודית מעוררת השראה. השראה מיוחדת לימינו, שבהם המאורות לוקים וקברניטי הצבא התגלו במערומיהם המבצעיים והרוחניים כאחד.

כמעט מצמרר לראות את הרלוונטיות של מאמריו מלפני כמעט תשעים שנה לימינו אנו. לנוכח הגישה ששפכה מיליארדי שקלים על גדר חכמה ומכשול תת־קרקעי שקרסו אל מול מטורפים בכפכפים, אצל רזיאל נפתח המאמר שפרסם בעלון 'החרב' תחת שם בדוי במשפט: "ההגנה הטובה ביותר היא – ההתקפה. הגנה פסיבית סופה מפלה וחורבן".

"שיטת הגנה כזאת", הוא כותב שם בהמשך, "המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירה על הקווים ואיננה מתכוננת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית – הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית, וסופה כמבואר: מפלה וחורבן. אין זאת דרך פעולה צבאית, באשר כל צבא שואף לניצחון ומכוון את מאמציו בדרכים כאלה העלולות להשיג ניצחון. צבא שואף להכות את אויבו ולשבור את כוחו. או במילה אחת: לתקוף".

הצמרמורת הולכת ומתגברת ככל שהמאמר מתארך. רזיאל חוזה שם אפילו את הבגידה הבין־לאומית בישראל שאנו עדים לה כיום. המשוואה אצלו ברורה: ככל שהיהודי מתגונן, כך מצבו הפוליטי נעשה גרוע יותר. "ההיסטוריה של הארץ מוכיחה לכל מסתכל בלתי משוחד, שתמיד נשאו התקפות הערבים יבול פוליטי רב: כל פרשת התקפה ערבית גררה פרסום חוקים חדשים נגד הציונות. התופעה הזאת כבר חזרה ונשנתה כמה פעמים. ואחרת אי אפשר. סיום כזה הכרחי לכל הגנה פסיבית. לו היה היישוב עורך התקפות גומלין, היה מקום לקוות שלא יטילו עליו הגבלות חדשות לבקרים, ואולי היינו זוכים לראות בעקב כל התפרצות, הופעת חוקים חדשים לטובת הציונות".

לרזיאל היה גם הרבה מה לומר על מה שמכונה כיום "הקונספציה". גם אז היו מי שטענו שיש להשלים עם טרור ערבי מזדמן, ושפעולות קוסמטיות כאלה ואחרות יוכלו ליצור סטטוס־קוו נסבל של חיים עם האויב הערבי. "הכינויים 'כנופיות', 'ליסטים' 'מרצחים' וכדומה, אינם בעינינו אלא כינויים בלבד, אשר כמו גידופים בלבד אינם עשויים לעקור דבר מה משורשו", הוא כותב בעוקצנות. "בהתקפת הערבים על היישוב היהודי, התקפה הנמשכת בהפסקות זה שנתיים ומחצה, אנו רואים מלחמה בכוח הנשק ככל המלחמות בעולם". רזיאל רואה את המציאות נכוחה: אם אתה לא מכניע את האויב, בהכרח האויב מכניע אותך. "כל לוחם עתיד להיות כובש אם הוא מכריע את יריבו, וכל לוחם עתיד להכריע את יריבו אם היריב איננו עובר להתקפת גומלין". כמה סבל היה נחסך מאיתנו אם גם מנהיגינו היו חושבים כך.

ובכל זאת, לא רק שמנהיגינו לא קראו בכתבי רזיאל והחכימו, אלא גם הציבור כולו ואפילו הציבור הדתי שעליו הוא נמנה לא מכירים בדמות הענק שחיה ופעלה במחתרת. אני שואל את נחמני, שעל אף היותו חוקר והיסטוריון לא הכיר בעצמו את דמותו של רזיאל לעומק עד לאחרונה, מה גרם להיעלמותו מהנוף הישראלי, על אף שהיה דמות רבת השפעה בדורו. התשובה המיידית, שעומדת מאחורי עיוותים היסטוריים רבים נוספים בתודעה הישראלית, היא האינדוקטרינציה של מפא"י במערכת החינוך ובהנחלת ההיסטוריה.

אך זו תשובה קלה מדי. גם מפני שהיו שצלחו את השכתוב הזה, כמו בגין, ז'בוטינסקי, יאיר שטרן ויצחק שמיר, ועוד הרבה יותר מזה: לציבור הדתי־לאומי יש חיבה עזה לגיבורים צבאיים, ומשום כך היה עליו לחבק בשתי ידיים את הדמות הקדומה הזאת ולחנך לאורה. התשובה – אזהרת טריגר – לא קלה לשמיעה.

"אכן, פעם הייתה לוחית וחדר לזכרו במרכז הרב", אומר נחמני. "הרב קוק, הרב הנזיר ור' אריה לוין תמכו מאוד במחתרות וצידדו בדרך שלהן. זה לא במקרה שדוד רזיאל צמח שם. אבל דברים השתנו. במרוצת השנים חדר ההנצחה הוסב למטרה אחרת, עד שכיום כמעט אף תלמיד בישיבה לא יודע במי מדובר. קשה להודות בזה, אבל ההיסטוריה של מרכז הרב שוכתבה. מי שכתב את הביוגרפיה של הרב קוק ותיעד את קורות הישיבה באותן שנים הוא הרב משה צבי נריה, שגם הכיר את רזיאל. הוא נפגש עם עשרות אנשים שהכירו את הרב קוק ושמע מהם, ועם כל זה רזיאל מוזכר בספר של הרב נריה אולי פעם או פעמיים בקצרה. לכאורה זה פן שהיה יכול להשתבח בו, ולהעצים אותו בתיעוד ההיסטורי של הישיבה. בכל אופן, מפקד נערץ של האצ"ל שיצא מהישיבה ושמר בכל דרכיו על הדרך. אלא שהרב נריה לא אחז בדרך האצ"ל. הוא היה מזוהה יותר עם תפיסות של המזרחי, עם הממסד הלאומי ועם התפיסה של ארגון ההגנה. ממילא, הרוח האצ"לניקית ודמותו של רזיאל לא המשיכו למוסדות הציונים־דתיים שהקים הרב נריה – כפר הרא"ה וישיבות בני עקיבא – וזה בסופו של דבר הביא להיעלמותו מהתודעה".

נערה מביאה בשורה

יעקב טרזי ההמום חזר עם גופת חברו לבסיס חבנייה והמתין בחרדה לשני חבריו שיחזרו מהמשימה. רק כשחזרו אהרוני ומרידור, ומרידור זעק בבהלה "המפקד!", הבינו טרזי ואהרוני שדוד רזיאל מפקד האצ"ל הנערץ הוא "בן משה", ששוכב כעת על רצפת החדר ללא רוח חיים. הם נאלצו לקבור אותו קבורה זמנית ליד הבסיס, והחליטו להשלים את המשימה למען המפקד. ואכן, מודיעין בעל ערך אדיר שהעבירו לבריטים איפשר להם לארגן מתקפה יעילה נגד כוחות המורדים של ראשיד עלי, ולגרום בסופו של דבר לכוחות הצבא הנאציים לסגת בחזרה לבסיס האם.

הידיעה עשתה את דרכה לארץ, יחד עם המזוודה של רזיאל ובה תפילין, טלית, סידור, משניות ואבקת 'משעי' לגילוח ללא תער. לוחמי המחתרת האבלים במפקדת האצ"ל הבינו שכעת עליהם להעביר את הבשורה הנוראה למשפחתו של רזיאל, שכלל לא ידעה על הפעולה הנועזת בעיראק. למשימה נבחרה אחת מהנערות ששירתו במחתרת, גאולה מינקה, שהייתה מיודדת עם אסתר, אחותו של דוד.

גאולה מינקה, לימים רוטנברג, היא סבתי עליה השלום. לא פעם סיפרה לנו על הרגעים המיוחדים האלה. היא הייתה ממש בת בית אצלם, ולפיכך נבחרה למשימה הקשה. כשנכנסתי אליהם, כך הייתה מספרת לנו בהתרגשות שלא התמעטה גם בחלוף השנים, ראיתי את אמא שלו יושבת על כיסא בסלון. כשראתה אותי כבר הבינה מה קרה. היא ציפתה לבשורה. עוד לפני שאמרתי משהו, היא הרימה שתי ידיים כלפי מעלה – וכאן סבתא הרימה את ידיה כאילו היא שם באותו הרגע – כאומרת הכול בידי שמיים. היא לא דיברה, גם לא בכתה, רק הרימה את הידיים מתוך קבלת הדין.

***