לצפות או לא לצפות? זאת הייתה השאלה ביום שבו פורסם סרטון התצפיתניות שנחטפו מבסיס נחל עוז. את ההודעה הראשונה על הסרטון ועל כך שהוא עומד להיות משודר באותו ערב קיבלתי מבתי הספר של הילדים. בחוכמתם הם התריעו על האירוע והוסיפו טיפים איך לתווך לילדים את התמונות הקשות. כמה שעות אחר כך, כשהסרטון כבר טלטל את כל המדינה והרשתות התמלאו בתגובות כאלה ואחרות, אתר אחד הגדיל לעשות. הידיעה הראשית בו הייתה קישור לסרטון המדובר, ואחת מידיעות המשנה שאלה את הגולש: "הילדים צפו בסרטון? יש מה לעשות". סליחה אתר נכבד, אם אתה חושב שצפייה עלולה לגרום נזק לילדים, אל תשים אותו במקום נגיש ומרכזי כל כך באתר. אבל רגע, למה תמיד הילדים הם הנושא?
אנחנו מדברים הרבה על הילדים. קל לנו להתחבא מאחוריהם. לפעמים אנחנו עושים את זה כשאין לנו כוח להתמודד עם החסרונות של עצמנו, למשל במקרה של דבקות יתר בסלולרי. נוח לנו לכתוב ברשתות כמה הילדים הם דור של מסכים, למרות שאנחנו בעצמנו לא ממש גמולים. ולפעמים אנחנו כמבוגרים דואגים לנפש של הילדים, אבל שוכחים את עצמנו ואת הנפש שלנו.
אבל לפני שנדבר על היחס לסרטון ולתמונות, לכתבות או לראיונות הבאים, כי הם הרי עוד יבואו, אני רוצה להתייחס לסרטון עצמו, כלומר לחטופות. לנעמה, לירי, קרינה, אגם ודניאלה. שהרי הן לא ניצבות בסרט הזה. אלה החיים שלהן. אז אחיות יקרות ואהובות, אני חוששת לכן ומתפללת עליכן כל יום. מה שעברתן ואתן עדיין עוברות הוא בלתי נסבל, ולא אמור להתרחש במדינה מתוקנת וריבונית. אני מתחננת שהשם ישמור ויגן עליכן עם שאר החטופים והחטופות, יעשה לכן ולנו ניסים, ויוציא אתכן מאפלה לאורה בבריאות הנפש והגוף כמה שיותר מהר. אתן בליבי תמיד, ותדעו שעם שלם לא שוכח אתכן לרגע.
ועכשיו נדבר עלינו. על האזרחים שחיים פה במדינה הנוראה והיפה הזאת, שאפילו אם כרגע הם לא מילואימניקים או הורים לחייל, או שבן הזוג נמצא במילואים, אפילו אם הם לא משפחה שכולה או פצועה, אפילו אם הם לא חטופים או מפונים או צפוניים שאיבדו בית ועסק, אפילו אם הם לא כל זה (ובואו, מי מאיתנו הוא לא אחד מאלה או חבר של, או קרוב משפחה של) - אפילו ככה, החיים די קשוחים פה השנה. נכון, בישראל זה לא חדש. אנחנו עם שחי בקצב תזזיתי ומייצר דרמות כל הזמן. לא עקבת יום אחד אחרי החדשות? לא תבין על מה ידברו בארוחת הצהריים בעבודה. זה תמיד ככה, אבל השנה יש לכך בסיס עובדתי. השנה הדרמות מיוצרות מחומרים של החיים. כולנו קמים בבוקר לחדשות לא משהו, צריכים למשוך את היום עם חדשות שגם הן לא משהו, וללכת לישון בלי אופק ברור.
את כל זה צריך לשאת ולהמשיך בחיים הרגילים. אנחנו לא מוכנים להתנתק מהחדשות כי אנחנו רוצים לדעת מה עובר על המדינה ומה עוד צפוי לנו ומה אמרו בהאג ומה קורה עם המצרים. החדשות מעניקות לנו עוגן במציאות ומתווכות לנו אותה. אבל זה לא קל. לכל מי שדיבר איתי בחודש האחרון ואמר שהוא מיואש, רשמתי רצפט: חדשות פעם ביום, לא יותר. אנחנו הרי לא יכולים להשפיע על רוב החדשות, כלומר לא על ידי צפייה בהן, אז בשביל מה? צריך לקבל מידע אבל לא להעמיס על הנפש. קל וחומר כשמדובר בסרטונים קשים או בחומרים שיכולים לכלות אותנו מבפנים, לרדוף אותנו בלילות ולהעמיס על לב שגם ככה כבד לו מאוד. "חובה לראות" יאמרו הרבה מאוד אנשים שחוששים שנשכח. האם נשכח?
יש מי שחייבים לצפות
אני מבינה את הפחד האיום מפני השכחה. כבר ראינו משפחות שבויים שנשארו לבד עם מעגל לא גדול של תומכים, ובני משפחה שמעולם לא הושבו לארץ. אבל האם הדרך היחידה להתחבר לכאב של העם הזה ולעשות מאמץ למען החטופים היא לצפות בסרטון או לצרוך חדשות?
התשובה היא בפשטות לא. להיות מחובר למה שקורה פה זה לא לצפות בחדשות. זה להתפלל על החטופים ולהזדהות איתם ולפעול לשחרורם, איש איש כפי הבנתו. להתחבר לכאב של העם הזה פירושו לסייע או להשתתף בכל צורה שהיא בנטל המלחמה. להרים טלפון להורים שילדיהם מגויסים, לבשל למשפחות של מילואימניקים בסבב מספר 548. זה להזדהות עם תושבי העוטף הגולים או החוזרים, להתעניין בשלומם של המפונים, או לתרום ציוד ללוחמים. מי שמחובר לעם ישראל ולכאבו, ראוי שלא ישקע אלא יתעל את האנרגיה הזאת לבניין ועשייה. את כל זה לא יעשה הסרטון או כל עדות אחרת, קשה ככל שתהיה. מי שמחובר לכאב הכללי לא זקוק לסרטון, ומי שלא, אולי יצפה בו ויזדעזע אבל אז ידפדף הלאה. החיבור של הלב איננו תלוי בטריגר חיצוני, זו דרך חיים.
אנחנו היהודים יודעים לזכור. אנחנו עושים את זה כבר אלפי שנים בלי ויזואליה מפרקת נפש. יש לנו מגילת איכה שהתיאורים בה קשים, יש לנו צומות, יש לנו ליל סדר שנותן סימנים ומשרטט את הדרך שעם ישראל עבר אל הגלות וממנה אל הגאולה. כל אחד יכול לעשות לעצמו סימנים לזכור ולהזכיר. לפני הדלקת הנרות, בשולחן השבת, בתפילת שחרית, בהקדשת ספירת העומר לשחרור החטופים או לזכר הנופלים. אנחנו עם שיודע לזכור, חשוב שנזכור, אסור שנשכח, אבל חשיפה לתכנים מטלטלי נפש היא לא הדרך הבלעדית. יש כאלה שבשבילם היא דרך שגויה ותסב הרבה יותר נזק מתועלת.
לכלל הזה יש יוצא מן הכלל אחד, והוא נבחרי הציבור והמנהיגים הצבאיים והמדיניים שלנו. הם חייבים לצפות בסרטון הזה ובאלה שיבואו אחריו. הם חייבים להישיר מבט אל הרוע הצרוף. המנהיגים שלנו, כולם, אחראים למה שקרה פה לפני שמונה חודשים ולמה שקורה פה עכשיו. אין זה אומר שהם חייבים להיענות לדרישות המשפחות (שהן, אגב, דרישות מגוונות ולא אחידות) אבל הם חייבים להטות אוזן ולב בכנות ומתוך שותפות לסבל. להרים טלפון, לבקר, לתת חיבוק וגם לקבל ביקורת. אמפתיה במקרה הזה היא חובה בסיסית. ובמקביל, שיקול הדעת באשר למה נכון למדינה חייב להישמר. אין כאן סתירה.
חולמים ולוחמים
בשבוע הבא יחול יום ירושלים, שהוא גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אני לא אוהבת את ספירת המתים במלחמה ולא את התחשבנות הקברים-לפי-מגזרים. יש בזה משהו מלאכותי ולעיתים גזעני. אבל לקראת התאריך הזה כדאי שנביט בתמונת התרומה הכל כך גדולה של ציבור יוצאי אתיופיה במלחמה הזאת, גם כאלה שלחמו בגבורה ואינם איתנו וגם אלה שברוך השם עוד כאן. גם שוטרים וגם חיילים וקצינים. ההורים, הסבים והסבתות שלהם חלמו על ירושלים, והם זכו להיות השומרים והמגינים עליה. לציבור הישראלי, על כל שדרותיו, נותר להצדיע להם ולהפנים שהעדה הזאת היא חלק מהעם הזה, ככה פשוט.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***