הקטע הזה שהתאריך הלועזי של מלחמת ששת הימים, חמישה ביוני, יוצא בדיוק על התאריך העברי של יום ירושלים מזמין השוואות מעניינות בין התקופה ההיא שבה היכינו את העולם בתדהמה, לתקופתנו־אנו שבה העולם מכה אותנו.
אחרי הכול, יש דמיון לא קטן בין מלחמת ששת הימים ובין המלחמה שלנו. לפני מלחמת ששת הימים עמדנו בפני סכנה קיומית, וגם במלחמה הנוכחית אנחנו ממש נלחמים על קיומנו. לפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופת המתנה מתוחה, וגם בתחילת המלחמה שלנו הייתה תקופת המתנה מייאשת. את מלחמת ששת הימים פתחנו בהפתעה מוחצת, וגם המלחמה הזאת נפתחה בהפתעה מוחלטת, אם כי לא מהצד הנכון. במלחמת ששת הימים הבסנו את אויבינו וגם היום אנחנו נלחמים כאריות, רק המנהיגים שלנו עדיין קצת חתלתולים.
יש עוד נקודות השוואה: בשנת 1967 צה"ל לחץ לצאת למלחמה כדי להסיר את האיום, וגם עכשיו צה"ל לוחץ לחזור אל האיום כדי להסיר את המלחמה. בתשכ"ז ניצחנו בשישה ימים, בתשפ"ד אנחנו עוד רגע סוגרים שמונה חודשים של מלחמה, הסוף לא נראה באופק ואת המילה ניצחון אסור להזכיר. במלחמת ששת הימים חזרנו לגוש עציון 19 שנה לאחר שנחרב, במלחמה הזאת שחררנו את גוש קטיף 19 שנה לאחר שאנחנו החרבנו אותו, אבל אסור לדבר על התיישבות כי זה פוגע באחדות העם. במלחמת ששת הימים נלחמנו נגד שלוש מדינות, וגם היום אנחנו מתמודדים עם שלוש חזיתות במקביל – מול סינוואר, מול נסראללה ומול בלינקן.
ב־67' זכר השואה עוד היה טרי, היום אפילו אחרי הזוועות של שמחת תורה ממשיכים להגיד שאנחנו נאצים. ב־67' הרב גורן תקע בשופר בהר הבית, היום מי שיגיד "הר הבית בידינו" יתבקש על ידי שוטר ישראלי להתלוות אליו לקישלה. אחרי מלחמת ששת הימים חוברו אין־ספור שירי ניצחון, והאמת היא שגם המלחמה הזאת הולידה איזה שניים־שלושה שירים עם גאווה לאומית. אבל באופן כללי מאז מלחמת יום הכיפורים מותר לשיר פה רק שירי דיכאון ותבוסה בסגנון אני מביט מהחלון. וזה עושה לי די עצוב.
יחיא מחכה לביבי
מה היה קורה אילו שירי מלחמת ששת הימים היו נכתבים היום?
קחו למשל את "ראי רחל, ראי", שכתב שמוליק רוזן הנפעם אחרי שצה"ל הגיע לקבר רחל, עם ההבטחה החד־משמעית ש"שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם". ההבטחה הזאת החזיקה מעמד 26 שנה, עד שרבין מסר את בית לחם לערפאת וקבר רחל הפך ליעד מבוצר. כך שאילו השיר היה נכתב היום, הוא בטח היה נשמע ככה:
ראי רחל, ראי
ראי ריבון עולם
חזרנו אל העיר
ואז ברחנו משם.
או השיר המרטיט של יוסי גמזו על שחרור הכותל המערבי, שהיום מן הסתם היו כותבים אותו ככה:
עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קירבה וסנטר
אמרה לי: שמעתי ברק וגם אולמרט
על זה מוכנים לוותר.
ומה לגבי "בתי את בוכה או צוחקת" שכתב יובב כץ אחרי שחרור רמת הגולן, ששחרר גם את יישובי עמק הירדן והחולה מההפגזות האכזריות של הסורים? אילו הוא היה נכתב היום, סביר להניח שהוא היה נשמע ככה:
פגז אחרון התפוצץ ושתק
ואז שוב נצרנו ת'נשק
משפט נתניהו נמשך, רק בהאג
וביידן הודיע על נתק
אמא היה לנו בית ירוק
הקרבנו הכול בשביל שקט
עשינו עסקה וחמאס עשה צחוק
אימי את בוכה או צוחקת?
שלא לדבר על "ירושלים של זהב" המיתולוגי של נעמי שמר, שבמקום הבית האחרון עם "חזרנו אל בורות המים" היה יכול להיכתב היום ככה:
חזרנו שוב אל קו המים
לחוף של גוש קטיף
רצינו להקים ת'בית
או קרוואן, או צריף
ירושלים, מה נהיה?
מתי העם הזה ייעור?
אם לא נשב בשטח
נחטוף טרור.
וכמובן הגרסה העדכנית של "נאצר מחכה לרבין", הפעם עם סינוואר ונתניהו:
יחיא מחכה לביבי, איי איי איי
יחיא מחכה לביבי, איי איי איי
שיחכה ולא יוותר, איי איי איי
כי את ביבי השמאל שונא יותר, איי איי איי.
ואיך אפשר בלי "פרחים בקנה" שכתב דודו ברק כשצה"ל שעט בין עזה לרפיח, ממש כמו בימינו. טוב, בערך:
כל צה"ל ייסוג מעזה ורפיח
נסראללה יפגיז את פסגת החרמון
ושוב נתרפס לפניו כמו שטיח
יעופו טילים ומחבלים בהמון.
נסיים בשיר שאומנם נכתב בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אבל באופן חריג שיקף את רוממות הרוח של מלחמת ששת הימים. אילו לוחמינו הגיבורים היו כותבים היום מחדש את "אין לך מה לדאוג" של תלמה אליגון־רוז, יש מצב שזה היה יוצא ככה:
אין לך מה לדאוג אני נלחם
ומרגיש שמח
ולמרות שחם
כולם רוצים רק לנצח
אין לך מה לדאוג, פה אוהבים
רק אתם בעורף
למה כל הזמן אתם רבים?
שלחי לי תחתונים וגופיות
ואל תעשו שטויות
עד שראינו חדשות היה מורל גבוה
ואצלנו בפלוגה
מבקשים בלי הפוגה
רק שלא יכפו שוב נסיגה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***