לא היה קל לחלץ מידע, אבל אחרי מאמץ הוצאתי מהקצין המופנם שלי כמה משפטים - זאת הדר.
הם נפגשים כבר חצי שנה, היא חשובה ויקרה לו, גם אנחנו כבר פגשנו אותה, והרגשנו שזה זה, אבל הצבא עומד בדרכם. קשה לה לחכות לטלפון, לפגישה, ימים ולפעמים גם שבוע.
סבתא שלי הייתה אומרת שאת כל החכמה שלה היא משקיעה בלסדר את המקרר. אהבתי את סבתא שלי מאוד וכנראה שיחד עם גומות החן והאהבה למתוק, ירשתי ממנה גם את הכישרון הזה.
אני פותחת את המקרר בעדינות, ולמרות שאני מנסה למקד את המבט במדפים המסודרים והמלאים, שעבורם פתחתי את הדלת, העין שלי מטיילת ללא רשותי דווקא לכוון אחר. המקרר שלי באמת עמוס מבפנים. אבל לפעמים אני מרגישה שהעומס האמיתי על המקרר הוא דווקא מבחוץ.
מגנטים, חלק מהתמונות עליהם כבר דהו עד שכמעט לא ניתן לזהות מי מחייך בתמונה, ומאיזו חתונה. כל מגנט מזכיר שמחה אחרת ומדביק תחתיו הזמנה לשמחה נוספת- נעמי חברה מהעבודה מחתנת את הבת. רוני ואליהו מחתנים את הבן השני.
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים
מנחם אחי הקטן מחתן ברוך ה' סוף סוף את הבן הבכור אחרי תקופה ארוכה של חיפוש וציפיה, ואני באמת מתרגשת עבורם. אבל יחד עם זאת, לא נעים לי להודות שהשמחות של האחרים, המסודרות בשורות ישרות על המקרר שלי, עושות לי בלאגן רציני בלב.
אני מניחה בעדינות את הביצים שהוצאתי מהמקרר ומנסה להיזכר מה תכננתי לעשות איתן- עוגה? חביתה?
בינתיים הביצים מחכות, ובמקומן הדאגות והמחשבות מתערבלות בתוכי לקצפת עכורה. מאז שבת האחרונה אני מרגישה שהן עצמאיות וחופשיות יותר לבחור את הזמן והמקום בו הן מופיעות ולדרוש את כל תשומת ליבי.
משה היה בשבת, יצא לסופ"ש אחרי חודש של לחימה ממושכת ברפיח. הבן הקצין שלי נרדם בחמישי בערב והתעורר רק לקראת שבת. בין הסיפורים על ההשתלבות שלו עם חיילי המילואים שמצטרפים אליו ליחידה, לבין המחמאות שלו על "האמא הכי הכי שמכינה את המטבוחה הכי הכי", ועל "הקציצות שהריח שלהן משגע את כל הילדים באזור השרון", זיהיתי עננים אפורים של מועקה.
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים
לא היה קל לחלץ מידע, אבל אחרי מאמץ הוצאתי מהקצין המופנם שלי כמה משפטים- זאת הדר. הם נפגשים כבר חצי שנה, היא חשובה ויקרה לו, גם אנחנו כבר פגשנו אותה, והרגשנו שזה זה, אבל הצבא עומד בדרכם. קשה לה לחכות לטלפון, לפגישה, ימים ולפעמים גם שבוע. קשה להחזיק את הרגש והציפיה מפגישה לפגישה והיא מרגישה שכל פעם שהם נפגשים היא צריכה להתחיל הכל מחדש. כאילו זו הפעם הראשונה.
עכשיו היא רוצה הפסקה, פסק זמן למחשבה, ואני מבינה שהבן הגדול, הגבוה, והחזק שלי, הוא עדיין ילד קטן שהמגדל שבנה מתפרק והקוביות מתפזרות לכל עבר. ואני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לעזור לו לאסוף אותן.
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים
בלי ששמתי לב הקצפתי ביצים, הוספתי קמח, שמן והרבה שוקולד, שיטחתי בסיס לעוגה ואפיתי אותו עשר דקות בדיוק. ארונות המטבח נפתחו ונסגרו חליפות ויצאו מהם בשיירה- שמנת מתוקה, סוכר, פודינג וניל, כנראה שהם ערבלו את עצמם והשתטחו על הבסיס האפוי- כי אני לא זוכרת שעשיתי את זה.
השעה כבר עשר ואני מסתכלת לכוון הדלת ומחכה להללי. אני נדרכת לכל צליל כאילו הילדה שלי עומדת לחזור מן הקרב. וכשהיא חוזרת אני יודעת שצדקתי שהכנתי את העוגה המנחמת הזו דווקא. היא הייתה זקוקה לשכבת השמנת ולא פחות לשכבה השוקולדית כדי להירגע. זו כבר הפגישה השישית שלהם והיא מדברת עליו הרבה- "את לא מבינה אמא איזה בחור הוא, כמה חברים יש לו, וכמה הוא יודע, וכמה הוא מקשיב לי ומבין אותי" אז למה היא חוזרת כל פעם אחרת? כמה זמן ייקח לה למצוא אי של שלווה יחד איתו? או שאולי היא איבדה את הדרך והגלים המתנפצים מספרים לה שזה לא האי שלה? איך אני יכולה לעזור לה למצוא בתוכה את התשובות כשגם לי בעצמי יש רק שאלות?
----------------------------------------------
המכונית שנוסעת במהירות על הכביש מרגיעה אותי. העצים, עמודי התאורה, הנוף החדגוני משרים עלי שלווה. אבי מזמזם תוך כדי נהיגה והרדיו פועל בקול שקט. כמעט נרדמתי ואז הגיעו לאוזני מילים רחוקות- "כדי שהשפע ירד מלמעלה, צריך להכין לו כלי מלמטה". כמעט מתוך שינה אני שומעת את הרב חוזר שוב: "כדי שהשפע ירד מלמעלה, צריך להכין לו כלי מלמטה. אפילו צעד אחד קטן, מאמץ סמלי בכוון שאליו אנחנו רוצים להגיע, יכול לחולל נפלאות בשמים ולפתוח לנו את אוצרו הטוב של הקב"ה" "צעד אחד קטן יכול לעשות שינוי גדול".
רגע לפני שאני ממש ישנה, אני מסתכלת על אבי ורואה שהמילים עברו ליד האוזן שלו ולא נכנסו פנימה. אוצרות, כלים, נפלאות השמים פחות מדברים אליו. הוא מחובר טוב טוב לקרקע. בדרך כלל אני מחוברת שם איתו אבל לא יודעת, איכשהו בכל זאת המילים האלו הולכות איתי עוד כמה ימים.
--------------------------------------------------------------
מאז חזרה הללי מעוד שתי פגישות, באחת היא הייתה בטוחה שזהו, זה האיש שלה, והיא שלו. בשנייה היא חזרה מבולבלת ונבוכה ולא ידעה אפילו להסביר למה. היא הרגישה לא בנח, ונעלבה, ונסגרה ואני הקשבתי והקשבתי ולא ידעתי יותר מזה מה לעשות. איפה נגמר המקום שלה ומתחיל התפקיד שלי, איפה יש תחנת עצירה במסלול הזה? והאם כדאי לוותר ולרדת?
מצאתי את עצמי בשתיים בלילה פותחת את המחשב במקום לישון. משלימה משימות שלא הספקתי אתמול, מחפשת לפתור אלגוריתמים במקום סבך מחשבות. להתעסק במספרים במקום ברגשות. ולרגע על המסך בצד יש שאלה- "רוצה ללוות כלה בדרך לבחירת בן הזוג"? "עומק הקשר- קורס מאמנות לחתונה".
אני לא עוסקת באימון, השידוכים ששידכתי בחיי מסתכמים בחברה אחת שלא מדברת איתי עד היום, לא שמעתי מעולם על מכון "עומק הקשר" אבל פתאום ברור לי שזה הצעד שדיבר עליו הרב מהרדיו. שהנה הכלי ואני כל כך רוצה למלא אותו כבר בשפע, שאני לוחצת על המודעה בלי לחשוב לרגע ונרשמת לכנס.
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים
------------------------------------------------------------
זה כל כך לא אני לספר כזה סיפור מהאגדות. ובטח לא תאמינו לי שזה אמיתי כי גם אני לא לגמרי מאמינה. משה והדר היו כאן השבת. הם נשואים כבר חצי שנה. עוד לפני המפגש הראשון של הקורס הם חזרו להיות יחד והבינו שהם לא רוצים לוותר. האירוסין התקיימו בשבוע של המפגש הראשון ובגלל החתונה הייתי צריכה להשלים את המפגש השישי.
מחר הללי שלי תעמוד מתחת לחופה וכל הרגשות שבעולם מתערבבים בי ברעש גדול. היא נפרדה מהבחור ההוא ואחרי חודש נפגשה עם בחור שגרם לה לחזור שלווה, שמחה ובטוחה הביתה. אני מסדרת בעדינות את המתנות שאספתי בקורס של עומק הקשר, את ההקשבה לילדי הבוגרים, זו שגרמה להם למצוא בעצמם את התשובות, את העין טובה, ככה בפשטות, בלי התחכמויות. מתנות שאני יודעת עד כמה הן יקרות, ואיזו אמא הן הפכו אותי להיות. ליד ערימת המתנות הזו, ואולי בזכותה, נערום מחר את מתנות החתונה. אני מביטה לעבר המקרר, יודעת שאצטרך מחר לעשות על הדלת שלו סדר. לפנות מקום, להכין כלי לשפע חדש.
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים
כמה מילים מנחמה ביטקובר, ראש עומק הקשר: האמת שמעתי את הסיפור הזה כמה פעמים, ולא הבנתי איך זה קשור אלינו. ה' עשה נס, קרע את הים. חסדים... אבל איך זה קשור לקורס? כשהללי התחתנה, התחלתי להתעמק יותר, וכאשר לעוד חברה בקורס התארסה בת לאחר תקופת המתנה - אמרתי לעצמי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ממני...
הסיפור הזה אמיתי לגמרי. חוץ מהשמות. וקרה בשנת תשפ''ג. בפועל -זו המציאות. יש כבר כמה וכמה בנות כאלה . שהן כלות. של אמהות שלמדו להיות מאמנות רגשיות. ממש בשבוע הזה, (אייר תשפ''ד) התארסה עוד בת לאמא שלומדת אצלנו להיות מאמנת לחתונה. חסדים
גם את רוצה להיות שותפה בבניית בתי ישראל? כאן מתחילים