'החלון של אוברטון' הוא רעיון ידוע במדעי החברה, העוסק בגבולות השיח. לפיו, בכל תקופה ישנם רעיונות שנחשבים לגיטימיים וכאלה שנחשבים קיצוניים. החלון אינו קשיח, אלא הוא גמיש וזז בהדרגתיות על ידי כוחות חברתיים ופוליטיים, מהם כאלה שיש להם אינטרס לדחוק רעיונות מסוימים אל מחוץ לשיח הציבורי הלגיטימי.
חשוב להכיר רעיון זה כאשר אנו שואלים את עצמנו כיצד הגענו למצב שבו דיבור על היסודות הבסיסיים ביותר של התפיסה היהודית השורשית, כמו יישוב הארץ (בדמות הקריאה העכשווית והמתבקשת ליישב את חבל עזה), קדושת הזוגיות (אל מול מגוון האפשרויות ל'משפחות חדשות' המכרסמות בחוסן החברה), שאיפה לבניין בית המקדש וביאת המשיח (המכונים כיום 'הזיות המשיחיים') וכיוצא בזה, נחשבים לשיח קיצון שאין מקומו בשיח הציבורי, עד כדי כך שהם לכאורה אף אינם דורשים התייחסות ותגובה.
רבות דובר על כך שגורמים רבי עוצמה באקדמיה, במשפט ובתקשורת, הביאו במהלך של שנים ליצירת גבולות שיח שבתוכם לערכים אלו אין מקום. יחד עם זאת איננו פטורים מהשאלה מה חלקנו במציאות זו, וכיצד אנו יכולים לשנות אותה.
דומה כי מי שגדלו על ברכי התורה והמצוות, הרגילו את עצמם לאחוז בפלך השתיקה, והם בוררים היטב את מילותיהם, במיוחד במקום שבו הם חשים שונים וחריגים בדעותיהם. זאת בין השאר על רקע שלל הדרכות הלכתיות המכוונות אל שמירת הלשון – זהירות מלשון הרע, רכילות, הלבנת פנים, לצד אמירות מוסריות כמו "חכמים היזהרו בדבריכם" (אבות א, יא), "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (אבות א, יז) ועוד. לכך יש לצרף את האמונה החזקה בערך אחדות עם ישראל שעליה גדלנו כתלמידי הרב קוק, המובילה (גם אם בטעות) לחוסר רצון להציף הבדלים ומחלוקות, לצד אי הנעימות הכרוכה בשיח שיש עימו קונפליקט.
כל זה מובן ולגיטימי, והוביל רבים מאיתנו לשתיקה רבת שנים במרחבי הלימודים, הצבא, העבודה ובזירות נוספות שבהן מצאנו את עצמנו מחזיקים בדעות אחרות מאלה הסובבים אותנו. אך מסתבר שלשתיקה זו מצורף תג מחיר גבוה ביותר. אט אט, בלי ששמנו לב, זז 'החלון'. מאחר שהדיבור הייחודי, האמיתי שלנו, לא נכח בשיח - כי לא היה נעים, כי לא היה הזמן הנכון, כי חששנו לפגוע, כי התרגלנו להיזהר ולברור את מילותינו - גילינו יום בהיר אחד שחלקים מהותיים מעולם הערכים שלנו הפכו להיות מוקצים ומאוסים.
לחזור אל המעגל
מצאנו את עצמנו לפתע מחוץ למעגל הלגיטימציה. ניסיונות לשנות באבחת חקיקה ובהחלטות פוליטיות מזורזות את כללי המשחק נחלו כישלון, בין השאר בגלל צמצום גבולות השיח, והקושי של מי שחושבים אחרת מאיתנו לקבל כל עמדה שונה המבקשת לאתגר את השיח הרווח (ראו: נגה ארבל, הקיצוניות של שיח הקיצון). כעת הזמן שלנו לחזור ולהיזכר כי לצד הזהירות מדיבור שאינו במקומו, ישנה חשיבות לדיבור הטוב, הנכון, האמיתי. לחזור ולהעז לדבר ולנכוח, ולדרוש את מקומנו בסל הדעות הציבורי.
על הוראת מסכת אבות האמורה: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (אבות א, יז), מפרש הרמב"ם על המקום כי ישנם חמישה סוגי דיבור: א. דיבור של מצווה – לימוד תורה, שנאמר "ודיברת בם". ב. דיבור שיש להיזהר ולהימנע ממנו – דיבור אסור כשקרים ורכילות. ג. דיבור מאוס – כדיבורים חסרי תועלת. ד. דיבור אהוב – דיבורים טובים המביאים להתקדמות במידות ובמעלות. ה. דיבור מותר – ענייני פרנסה ומסחר. ומסיים הרמב"ם כי אילו יכול היה האדם לדבר כל ימיו דיבורי מצווה ודיבורים אהובים וטובים המקדמים את הערכים והמידות הנכונות, אזי 'היה טוב'.
על עוצמתו של כוח הדיבור אנו לומדים גם מפרשתנו – פרשת בחוקותי: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא, כז, ב). כוחו של האדם לחייב את עצמו לתרום כערכו לבית המקדש, מעבר למה שצווה על ידי הקב"ה, הוא כוח פלאי (ראו פירוש 'העמק דבר' על פסוק זה). בכוחו זה הוא יוצר מציאות, ועקרונית אינו יכול לחזור בו מנדרו.
ר' חיים מוולוז'ין גילה לנו כי כל אדם "במעשיו ודיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כוח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמו שנאמר (ישעיהו נא) 'ואשים דבריי בפיך... לנטוע שמיים וליסוד ארץ'" (נפש החיים, שער א, ג). לגבי עולמות עליונים - אין ביכולתנו לראות ולהבין לגמרי כיצד כל דיבור שלנו משפיע עליהם. אך אנו יכולים גם יכולים לראות כיצד דיבורנו משפיע באופן ישיר ועוצמתי על עולמנו זה.
וכאן נשאלת השאלה - במערכת השיקולים שלנו אם ומתי לדבר - מה מקומה של הדרכת חכמים – "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע — כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (סוטה סה ע"ב). הרי במצב שנוצר כיום, חלק ניכר מהערכים שאנו מאמינים בהם נתפסים על ידי רבים כ"דבר שאינו נשמע"?!
כיצד מדברים
עיון במפרשי הגמרא על המקום יכול לתת לנו כמה כיוונים על השיקולים מתי והיכן כדאי להתבטא ומתי הדבר עלול להביא יותר נזק מתועלת. רש"י מבאר שמלשון הכתוב "הוכח תוכיח", למדים שיש להוכיח רק את "מי שמקבל הימנו". הרשב"א מבהיר כי הסיבה שבגינה התריעו חכמים לא להוכיח את מי שאינו שומע, הינה "פן ישנאך היינו סכנה למוכיח שינטור עליו שנאה". לעומתו במאירי אנו מוצאים הנמקה אחרת להדרכתם זו של חכמים - לא משום הסכנה למוכיח, אלא מחשש לזילותם של דברי תורה וחוכמה (המכונים על ידיו 'פנינים'), שיאמרו בפני מי שאינו יודע להעריך אותם – "כל שיודע בו שאינו מקבל אינו חייב בכך אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם". הריטב"א אומר שדברי חכמים כוונו להוכחה ברבים, אך לא במישור הפרטי בין האדם לחברו.
מכל אלה עולה שיחד עם המודעות הנחוצה למחיר השתיקה, כפי שתיארנו אותו למעלה, והחשיבות הרבה להביא את הערכים שלנו לידי ביטוי, עלינו להקפיד לקרוא נכון את הסיטואציה ולשקול עם מי, מתי וכיצד נכון לדבר. נתור אחר אנשים המוכנים לנהל שיח, אנשים שאף שאינם מסכימים עם דעותינו מוכנים להקשיב לנו באמת ובתמים. נשקול את הסיכונים שיש בדיבור עם מי שאינו נכון להקשיב, ואף עלול להזיק לנו עקב עמדותינו (שיקול זה משמעותי במיוחד במקומות העבודה). נבחר בשיחה בין אישית, שמטבעה כוללת היכרות קודמת והערכה, ולאו דווקא בפורומים ציבוריים גדולים. נייקר את מה שיש לנו להביא כ'פנינים' שברצוננו להעניק לזולתנו, ונתור אחר מי שמוכנים לשזור ביחד איתנו שרשרת של פנינים ממה שכל אחד מביא איתו. נזכור תמיד שעל אף המחלוקות, יש בנו אהבה והערכה האמיתית גם למי שאינם סוברים כמונו.
אם כן, בהתבוננות מפוקחת על השלכות השיח הרווח על החלטות קונקרטיות מציאותיות הנוגעות באופן מרחיק לכת לכולנו, אנו נוכחים לדעת כמה משפיע כל דיבור ודיבור שלנו. חשוב ששקילה מושכלת היכן וכיצד נכון לדבר לא תגרום לנו לשתוק ולהיעלם. נבחר את הזירות המתאימות לשיח אמיתי, ונזכור שבכל פעם שאנו מעזים להתבטא, להסביר, להביא את עצמנו לידי ביטוי בנחת ובטוב דעת, גם כאשר זה פחות נעים, גם כאשר זה עשוי לעורר התנגדות מסוימת, אנו מזיזים את 'החלון' בעוד מילימטר ואחר כך בעוד אחד. בסופו של דבר האוזניים הציבוריות יחזרו להיות כרויות לרעיונות של תורה וקדושה.
הכותבת היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון 'משפטי ארץ'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***