בקצב האירועים מאז 7 באוקטובר לא קל לכתוב מאמרי דעה אקטואליים, בשל הסיכוי שהדברים כבר לא יהיו רלוונטיים בעת פרסומם. אשר על כן אקח הפעם צעד אחורה כדי להציג תהליך מסוים שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, שלדעתי תרם תרומה מכרעת לכך שהגענו לאן שהגענו. אינני מתכוון לקונספציה המדינית והצבאית השגויה באשר לרצונות האויב וליכולותיו, אלא לתהליך חברתי וציבורי שהנזק שלו לא נופל מהנזק של הקונספציה הנ"ל. דובר רבות על השסע החברתי החמור בעם. ברצוני לנסות לדייק שני היבטים הקשורים לשסע זה וגם קשורים זה לזה.
ראשית, רגשות האשם על עצם קיומנו כאן, שחלחלו בעשורים האחרונים משולי החברה היהודית למרכזה ופגעו בהסכמה הרחבה באשר לאתוס היהודי־ציוני שעליו הייתה מושתתת החברה היהודית בארץ ישראל עוד מלפני קום המדינה. שנית, התפיסה שכבוד לאומי זה משהו ארכאי שמאפיין רק עמים פרימיטיביים, ושחברה מתקדמת כמו שלנו יכולה ואף צריכה לוותר עליו למען ערכים נעלים יותר.
נתחיל עם המרכיב הראשון, נרטיב האשמה.
אף כי נרטיב האשמה יונק אצל רבים וטובים הדוגלים בו מרגש מוסרי אותנטי כלפי האוכלוסייה הערבית שגורשה מכאן או ברחה על נפשה בעקבות מלחמת העצמאות, הרווח העיקרי שיש למי שמאמץ אותו הוא לדעתי לאו דווקא בתחום המוסר, אלא נובע מצורך פסיכולוגי. הוא מספק מענה לרצון אנושי בסיסי לשלוט במצב ולא להיות חסר אונים מולו. את התובנה הזאת חידשה לי דעה אביחיל, העוסקת בתחום הנפש. למה הכוונה בהקשר שלנו? אם אנחנו אלה שאשמים בסכסוך ההולך ומחמיר בינינו לבין הערבים בתוכנו וסביבנו, אזי כל מה שעלינו לעשות הוא להודות באשמה ולתקן. למשל כצעד ראשון לסיים את הכיבוש, מה שיסלול את הדרך לפתרון. בתמצות: הפתרון הוא בידינו.
לעומת זאת הנרטיב הנגדי, הניזון מההבנה ששנאת הערבים לעם היושב בציון נובעת מעצם העובדה שאנחנו כאן, ולא ממדיניות זו או אחרת שלנו כלפיהם, לא משאיר לנו יותר מדי מרחב תמרון: כל עוד אנחנו כאן, הערבים ירצו להשמיד אותנו. זו תובנה מתסכלת לא רק מההיבט הקיומי אלא גם מבחינת הרצון שלנו לשלוט במצב. זה לא בידינו. לעומתו, נרטיב האשמה האלטרנטיבי מאפשר לנו להרגיש שאם רק נרצה אין זו אגדה: סיום הסכסוך הוא לגמרי בידינו, ובלבד שנתקן אנחנו את הדרוש תיקון.
כתוצאת לוואי של נרטיב האשמה, שתפקידו העיקרי הוא כאמור לפתח מצב תודעתי הנשען על התפיסה שביכולתנו לפתור את הסכסוך, פיתחה החברה הישראלית סלחנות מופלגת כלפי הערבים שנעשה להם העוול. אף אחד למשל לא ציפה מערביי ישראל שיארגנו משלחות מטעמם לניצולי הטבח של חמאס כדי להביע את הזדהותם. למה לא בעצם? הרי אם היה קורה דבר הפוך, היו צצות אין ספור יוזמות יהודיות וביקורים בכפרים הערביים – כולל של מתנחלים וחרדים – המתחרים ביניהם מי מזועזע יותר ממעשים מתועבים שכאלה. מה כן קרה בעקבות 7 באוקטובר? לא תאמינו. לקראת תחילת שנת הלימודים תדרכו האוניברסיטאות את המרצים כיצד עליהם לנהוג כדי להפיג את חששם של סטודנטים ערבים מפני יחס לא ידידותי מהצד היהודי. השתתפתי בהשתלמות אקדמית ברוח זו, והרושם שהתקבל בה היה שהקורבנות האמיתיים של 7 באוקטובר הזקוקים לסעד נפשי הם בעצם הסטודנטים הערבים – אלה שלא טרחו ליזום שום מפגן של סולידריות עם קורבנות הטבח. העיוות הזה הוא רק סימפטום אחד מני רבים למצב המתמשך כבר עשורים רבים.
רוצים עוד דוגמה? בכנסת ישראל יושבות להן ללא הפרעה מצד מערכת המשפט המפוארת שלנו מפלגות ערביות עוינות למדינת ישראל. אחת מהן בהנהגת יועצו לשעבר של יאסר ערפאת (אנחנו יודעים מה ערפאת רצה, כן?), שרק בשל כך היה צריך לשבת בכלא במקום להטיף לנו מוסר מעל בימת הכנסת. השנייה היא סניף מקומי של האחים המוסלמים (שגם עליהם אנחנו יודעים מה הם רוצים, למרות הדובי הנחמד העומד בראשה). הגענו למצב שמפלגות אלה – שבגלל רגשות האשם שלנו פועלות באין מפריע, מתוך הפרלמנט הישראלי לדה־לגיטימציה של מדינת ישראל – הן לעיתים לשון מאזניים מכריעה בפוליטיקה הישראלית (כפי שאכן קרה בממשלה הקודמת).
כדי לתקן את המצב החולה הזה, עלינו להפסיק את ההלקאה העצמית על דיכוי הערבים הזוכים במדינת ישראל ליותר זכויות אדם ויותר רווחה כלכלית מבכל מדינה ערבית סביבנו. אדרבה, עלינו לדרוש מהאוכלוסייה הערבית בישראל להתנער מהזהות הפלשתינית – שהיא מעצם הגדרתה שוללת את קיומה של מדינת ישראל – ולהשתתף כערבים ישראלים (ולא כפלשתינים עוינים) בנס הדמוקרטי והכלכלי של מדינת ישראל המשגשגת. לא רוצים, לא חייבים, באמת שלא, הדלת פתוחה.
צעד ראשון בכיוון הנכון יהיה ליישם חוק קיים (סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת) הקובע כי יש לפסול "רשימת מועמדים" או "אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, במפורש או במשתמע... שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית". אף שהוראת החוק ברורה למדי (מספיק שיהיה משהו "במשתמע"!), בית המשפט העליון בחר פעם אחר פעם לפרשן את החוק לפי הרהורי לב ליברליים־פרוגרסיביים במקום ליישמו כפשוטו (אבל זה כבר קשור לרפורמה המשפטית – היה פעם דבר כזה – ולמינוי שופטים, ואין כאן מקום להאריך).
מרכיב נוסף, לא פחות חמור, הפוגע בנחישות ובלכידות החברתית הנחוצה לנו כל כך בימים אלה, הוא הוויתור המתמשך על הכבוד הלאומי שלנו – תהליך שהתחיל למיטב הבנתי במלחמת יום הכיפורים. בהתחשב בהפתעה שבה מדינת ישראל נתפסה אז בשתי חזיתות, הניצחון הסופי במלחמה – כיתור הארמיה המצרית השלישית, הפלישה לאפריקה והכיבוש החוזר של החרמון – היה באופן אובייקטיבי יותר מזהיר מהניצחון במלחמת ששת הימים שבה נהנינו אנחנו מיתרון ההפתעה. אלא שהנהגת המדינה דאז סברה שהפעם, בניגוד לששת הימים, דווקא כדאי לוותר על תמונת הניצחון. אומנם ניצחנו, אבל לא נספר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמנו. כי בניגוד אלינו, שאיננו זקוקים לגינוני כבוד ולתמונת ניצחון, לערבים (הפרימיטיביים) דברים אלה נורא חשובים. אז נפרגן להם, מה יש? כאלה אנחנו. כי הם יעשו איתנו שלום רק אם תהיה להם תמונת ניצחון. אותה סיפקנו להם ברוחב לב בדמותו של ויתור טריטוריאלי: נסיגה ישראלית מפסגת החרמון ומשטחים נוספים ברמת הגולן, ובעיקר מתעלת סואץ. זה אכן סוג של עבד במקרה של מצרים, אולם המחיר היה כבד מדי.
תוצאת התפיסה שאת הכבוד נשאיר לערבים ושאנחנו נסתדר בלעדיו הייתה שהחברה הישראלית הפנימה בעקבות מלחמת יום הכיפורים נרטיב מוטה של תבוסה, שבגינו נכנסה לדיכאון לאומי עמוק. היה אפשר אחרת. אף כי מספר הנופלים במלחמת יום הכיפורים היה רב והותיר פצע מדמם בלב החברה הישראלית, לו היינו מסיימים את המלחמה בלי ויתורים טריטוריאליים שלמעשה נתנו פרס לתוקפנות, היינו יכולים להעלות על נס את הניצחון המזהיר נגד כל הסיכויים, והיה קל יותר להתמודד עם האובדן האנושי (בסוגריים אציין שבמלחמת העצמאות שיעור הנופלים ביחס לאוכלוסייה היה גבוה פי 9, וזאת כמובן מבלי לזלזל בכאב הנורא שבשכול שאינו יכול להתנחם בנתונים סטטיסטיים). כללו של דבר, מלחמת יום הכיפורים סימנה מפנה תודעתי. מאז התקבעה אצלנו התפיסה ההרסנית לפיה התחשבות בכבוד הלאומי שלנו היא מותרות, והיא אינה שיקול במדיניות.
המסקנה המתבקשת: הסרת נרטיב האשמה ושיקום האתוס היהודי־ציוני באשר לבעלות הבלעדית של עם ישראל על ארצו וכן השבת ערכו של הכבוד הלאומי – שתמונת ניצחון היא מרכיב מרכזי בו – הם נכסים אסטרטגיים שנחוצים לנו היום יותר מתמיד כדי לרומם את רוח העם ולנצח את האויב. זהו שינוי כיוון תודעתי שנצרך לנו בדחיפות. הלוואי שתצמח לנו הנהגה שתדע לעשות את הצעדים (הציבוריים, המדיניים, הצבאיים והחינוכיים) הדרושים לשיקומם של שני הנכסים הלאומיים האלה – האמונה בצדקת הדרך היהודית־ציונית והכבוד הלאומי – שנפגמו במהלך העשורים האחרונים.
***