על החיים ועל המוות

נפלו לשווא?

בתפילת יום העצמאות עמדתי בבית הכנסת הגדול בכפר סבא. על קיר המזרח מימין ומשמאל לארון הקודש חרוטים על אבני שיש עצומות שמות תושבי כפר סבא הלוחמים שנפלו במלחמות ישראל, מימי המחתרות ועד מלחמת יום הכיפורים. כל מלחמה זכתה לשיש משלה, עמוס שמות. ליד כל חייל מופיע גם מקום נפילתו. בלטו לי חיילים רבים שמקום נפילתם מהודהד בחדשות עכשיו: רפיח. עוד ועוד חיילים שלצד שמם כתוב רפיח. גם עזה לא חסר.

שאלתי את עצמי אם הוגן לומר שהחיילים שאצלם תחת "מקום נפילתו" חרוטים "לטרון", "ירושלים" או "חיפה" הם כאלה שמותם לא היה לשווא, לעומת אלה שמסרו נפשם ברפיח. שאלתי כך מפני שאני שומע לאחרונה פוליטיקאים אומרים שאם לא נמגר את חמאס, הרי שהנופלים נפלו לשווא. אני שומע אחרים שאומרים שאם לא נגבה מהעזתים מחיר של שטח, אזי לא עשינו כלום והנופלים נפלו לשווא. אני יודע, יש גם הורים שכולים שמתבטאים כך, שהם כאן כדי לוודא שבניהם לא נפלו לשווא, ולהם יש זכות לומר כל דבר באשר לתפיסת השכול שלהם. אבל באשר לכל האחרים שמתבטאים כך, אני בעד לחשוב שוב.

דעתי לא שווה יותר מדעתו של איש בענייני ביטחון ומלחמות. גם אני בתחושה שחייבים לנצח את זה עד הסוף, גם אני בתחושה שרק כשיבינו האויבים שיש מחיר של אדמה למפלצתיות שלהם הם יחשבו פעמיים. אבל זה לא העניין.

מטרידה אותי מאוד האמירה הזאת "נפלו לשווא". היא נראית לי מוטעית, אבל בעיקר פוגעת בלוחמים ובמשפחותיהם ומאוד מאוד בעייתית.

בואו ניסע לרגע אחורה בזמן: החשמונאים שנלחמו נגד היוונים – האם נפלו לשווא? מדינת חשמונאי שהקימו קרסה מזמן, אז במבחן התוצאה זה לשווא. אבל מלחמות המכבים הן חולייה בשרשרת ארוכה של חתירת עם ישראל אל ייעודו בארץ הזאת (ובאופן פלאי כל המתעקשים לומר תחנון ביום העצמאות, אומרים הלל חגיגי על המדינה שהייתה ואיננה). האם אברהם שעזב את כל משפחתו והלך אל הארץ הזאת עשה זאת לשווא? הנכד והנינים שלו יעזבו את הארץ, ובכל זאת כל פסיעה שלו כאן תוגדר על ידי חז"ל ככזאת שבזכותה "תהא הארץ נוחה להיכבש לבניו". במבחן הקשר אל הארץ ושרשרת הדורות הוא נטע כאן שורש, נעקרה רק הנטיעה הגלויה אבל כלום לא היה לשווא. זה יהיה נכון על כל לוחמיהם של דוד ויהושע שנפלו בקרב – איבדנו את הארץ שכבשו כשנחרב הבית ויצאנו לגלות, אבל הם ממש לא נפלו לשווא, הם חלק מסיפור ארוך דורות שכל אחד נותן בו את חלקו. כל אחד מהלוחמים והנופלים הללו הדביק אותנו עוד קצת לכאן, לקח אותנו עוד פסיעה קטנה קדימה, גם אם הסיפור לא תם ולא נשלם.

גם עכשיו זה ככה – אפשר לטעון שחייבים לנצח, אפשר לדרוש ללכת עד הסוף, אבל לשווא? אל תגידו לשווא.

סוד

ועוד משהו בהקשר להגדרה "לשווא": ציינו בשבוע החולף את ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של איש הסוד, רבי שמעון בר יוחאי, היום שבו על פי המסורת גילה רשב"י את הסודות. אבל בואו נתעכב לרגע על האוקסימורון הזה: "לגלות את הסוד". אנחנו רגילים לחשוב שסוד הוא דבר שידוע רק לי, וברגע ששיתפתי אחרים כבר איננו סוד. בספרים מופיעה הגדרה עמוקה יותר למושג "סוד" – סוד הוא דבר שגם אחרי שגיליתי אותו לכל העולם, נשאר סוד. יש מושגים שלנצח נשארים סוד. איש שאומר לאשתו שהוא אוהב אותה גילה לה משהו שעדיין נשאר סוד, כי המושג הזה, אוהב, הוא כל כך אין סופי וכל כך סודי שגם אלף גילויים ישאירו אותו בגדר סוד. אדם שגילה לראשונה שמאחורי הגוף שלו מסתתרת נשמה, גילה מידע שלנצח יישאר בגדר סוד, שהרי לעולם לא יצליח להבין באמת מהו הדבר הסודי הזה שנקרא נשמה. אחרי שרבי שמעון בר יוחאי "גילה" את כל סתרי התורה, עדיין נשארו הסודות שגילה סודות כמוסים.

נדמה לי שמוות נכנס בדיוק תחת ההגדרה הזאת. מוות הוא סוד. אפילו החיים הם סוד, כל שכן חדלון החיים. אין לנו בו אחיזה, אין לנו שום הבנה. גם בשל כך אני חושב שצריך להיזהר מדיבורים על נפילה כביכול מוצדקת ונפילת שווא. אנחנו לא באמת מבינים את הסוד של הנופלים הללו. להכניס את נפילתם לאיזו משוואה כזאת של לשווא או לא לשווא, זה בעיניי לגמד משהו ששייך למושגי הנצח, מעבר לכל חשבון.

להנכיח

שמעתי ממירב דניאל, אימו של עוז הי"ד, לוחם שריון שנפל ביום הראשון למלחמה וגופתו עדיין מוחזקת אצל המפלצות הללו, שהיא מתקשה לומר את המינוח "להנציח". זה מרגיש לה כמו איזו מילה קשה שנותנת חותם לנפילתו. תחת זאת היא משתמשת בביטוי "להנכיח" – היא עושה פעולות ׳׳להנכחתו׳׳, לתת לו נוכחות בחיינו. וזה יפה בעיניי וגם משלים, כי הנצחה היא הידיעה שבמותו של אדם לא באים חייו אל קיצם – הוא חי מעתה בצורה אחרת, בממד גבוה, נצחי ולא בר חלוף, ומעשים להנצחה נועדו להבטיח שאותם חיי נצח ינכחו בחיים המוגבלים שלנו וישפיעו עלינו. אתה מנכיח משמע אתה מנציח כראוי.

בואו לחבק

אני כותב את הטור הזה על כיסא בכיכר החטופים, אלה שכנראה גם כיסא אין להם. ואני כותב כאן שוב על אותו עניין בשל חשיבותו הרבה בעיניי. אני חווה על בשרי את מה שחווים רבים אחרים, את המתח בין הרצון להיות בכיכר הזאת, לחבק, לתמוך, לאהוב, להיות חלק מהכאב, ומנגד החשש מן הצבע שבו נצבע המאבק הזה, צבע פוליטי עם מסרים על ׳בכל מחיר׳ שעלולים לגבות מהמדינה הזאת מחירים קיומיים.

אז לכל הקרועים בין השניים, אני יושב עכשיו במיזם אחדות ותפילה למען החטופים והחיילים. עולים כאן לבמה בזה אחר זה הורים שכולים ובני משפחות חטופים, הדיבורים נקיים מכל פילוג ומכל מחלוקת, הכול מחבר, הכול מלא אהבה ואמונה. אלה הערבים שהתקיימו בשעון החורף במוצאי שבתות ועכשיו עברו לימי שלישי. הרבה יותר קל להגיע בשלישי, ואין חסימות כבישים של מוצאי שבת. באמת יש כאן משהו אחר. אווירה אחרת. בואו.

אחריות

מדהים איך בעולם שלנו, שיש בו אם נודה על האמת גם כמה וכמה רודפי כבוד, פתאום אחרי מותו של ראיסי כולם מצטנעים להם. זה לא אני, מה פתאום, לא ידעתי, סתם שילוב של מזג אוויר וטכנאי מסוקים כושל, ואף אדם הגון לא לוקח אחריות. ואני אומר לעצמי: עד שסוף סוף יש במה להתגאות, כולם נחבאים אל הכלים. ולא נותרה לי ברירה, במקום שאין אנשים עליי להיות איש. אז תשמעו רגע: זה אני. זה אני.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***