כבר לא בטוחה ליהודים

"הדבר הראשון שכדאי שתעשה הוא להסתיר את הכיפה ולהכניס את הציציות", את המשפט הזה אני שומע כמה פעמים מאנשים שונים באזורים מגוונים של העיר שיקגו שבמדינת אילינוי. זו אולי הפעם הראשונה שאני נאלץ במהלך ביקור בארצות הברית ועל רקע הדברים שאני שומע - למעט במלון או בבית הכנסת - להסתיר סממנים יהודיים ולחבוש כובע.

בכנס שבו השתתפתי בנוכחות נציגים מכל רחבי ארצות הברית, אני שומע על עליית האנטישמיות בכל מיני אזורים - גם כאלה שבהם הריכוזים היהודיים גדולים מאוד. זה לא קורה בכל מקום, ולא כל מדינה או אזור דומים בזה, אבל אני שם לב שיש מי שמסתכלים בעין בוחנת כשאני יוצא 'בטעות' עם הכיפה - בדיוק במקום שבו לפני שנה הלכתי עם כל הסממנים היהודיים ולא חשתי באותם מבטים.

סקר חדש שנערך מטעם הוועד היהודי־אמריקני באחרונה משרטט תמונה חמורה ומדאיגה באשר למצבם של היהודים בארצות הברית לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר: אחד מארבעה יהודים בארצות הברית מעיד שהותקף על רקע אנטישמי בשנה האחרונה. כמחצית מהיהודים הודו ששינו את התנהגותם והסתירו את יהדותם מחשש לאנטישמיות.

עוד על פי הממצאים, 78 אחוזים מהיהודים האמריקנים מדווחים שמאז תחילת מלחמת חרבות ברזל הם מרגישים פחות בטוחים בארצות הברית. 63 אחוז מהיהודים האמריקנים מרגישים שמצבם הביטחוני של היהודים בארצות הברית הידרדר בשנה האחרונה. מדובר בעלייה דרמטית באירועים האנטישמיים וירידה חדה בכל הנוגע לתחושת הביטחון של רבים מיהודי ארצות הברית.

סקר אחר שנערך באחרונה, של המרכז לחקר האנטישמיות בליגה נגד השמצה, העלה כי שיעור האמריקנים המחזיקים בדעות אנטישמיות עומד על 24 אחוזים. 27 אחוז מהאמריקנים חושבים שזה מקובל, לפחות במידה מסוימת, שבן משפחה קרוב יתמוך בחמאס, ול־24 אחוז מהאמריקנים יש חבר או בן משפחה קרוב שאינו אוהב יהודים. בסך הכול, ליותר מ־42 אחוז מהאמריקנים יש חברים או בני משפחה שאינם אוהבים יהודים או שסבורים כי מקובל מבחינה חברתית שבן משפחה קרוב יתמוך בחמאס.

הסיפור שיובא בשורות הבאות נוגע אומנם לעולם האקדמי בשיקגו, אבל מתרחש בלא מעט אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית - כולל בניו יורק, שנחשבה תמיד למקום בטוח במיוחד ליהודים.

מאז המתקפה הרצחנית של חמאס בשמחת תורה, מזהים בשיקגו בפרט ובמדינת אילינוי בכלל עלייה של קרוב ל־80 אחוז בתקריות האנטישמיות - ובחלק ניכר מהן הוזכר בפירוש ההקשר למלחמה בעזה. בליגה נגד השמצה אומרים כי מדובר ברמות האנטישמיות הגבוהות ביותר שנמדדו ב־45 השנים האחרונות - אז למעשה החלו בליגה לסקור את מצב שנאת היהודים.

דיוויד גולדנברג, נציג הליגה נגד השמצה בשיקגו, מתאר את המציאות הקשה. "מתנכלים ליהודים כשהם הולכים ברחובות, בבתי ספר ובקמפוסים של מכללות. אנחנו שומעים מדי יום על תלמידים או סטודנטים שספגו הטרדות אנטישמיות. המגמה ברורה וגורמת לעלייה דרמטית בחששות בקרב הקהילה היהודית".

הוא מצביע על עובדה נוספת. "ההפגנות - שכביכול קשורות למלחמה ולצורך לפעול נגד ישראל - מופנות נגד מי שמזוהה כציוני, או במילים אחרת כלפי כל היהודים". בחודשים האחרונים בוטלה הופעה של הזמר מתיסיהו בעיר, ולפחות באירוע אחד הותקף יהודי שהחזיק דגל ישראל כשבא להקרנה של סרט תיעודי על מתקפת חמאס נגד המשתתפים בפסטיבל נובה. את ההפגנות בקמפוסים מובילים ארגונים כמו "סטודנטים למען צדק בפלשתין" ו"מוסלמים אמריקנים למען פלשתין", אבל שותפים להן באופן אקטיבי מאוד גם ארגונים המזדהים כיהודיים, כמו "קול יהודי לשלום" ו"IfNotNow".

אוניברסיטת נורת'ווסטרן הממוקמת באוונסטון היא אחת מאלה שעוררו הדים רבים בשל המחאות בשטחן, ונשיאה אף זומן לשימוע בקונגרס. גילויי השנאה מצד פרו־פלשתינים שהקימו מאהלי מחאה באוניברסיטה הדאיגו סטודנטים יהודים רבים מאוד - כשהם מציינים שדבר לא קשור לעמדתם לגבי המלחמה בעזה, ממשלת ישראל או הפלשתינים.

"יש אנשים שפשוט לא הולכים באזורים מסוימים של האוניברסיטה", מספר מייקל בראון, סטודנט יהודי בנורת'ווסטרן. "יש גם מי שמעדיפים פשוט לא להגיע. הם חשים סכנה ומצביעים ברגליים. זה מצב מטריד מאוד".

סטודנטית אחרת, עדן מקנין, הסתכלה בחוסר אונים על ההפגנות. "אני המומה מהמצב הזה. אני מרגישה שאינני יכולה להתהלך חופשי ברחבי הקמפוס, והדבר משליך ישירות על הביטחון האישי שלי. הקמפוס שלנו היה אמור להיות סוג של בית חם. אני חשה שאיני רצויה כאן יותר, ולדעתי שום אוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שהסטודנטים שלה יחושו כך", היא מוסיפה.

לילי כהן, גם היא לומדת בנורת'ווסטרן, אומרת שהרגישה אגרוף בלב כשראתה כרזות כמו 'מוות לישראל' או 'אנחנו עם חמאס'. "אומנם לא כולם תומכים באופן פעיל בכרזות האנטישמיות ובסיסמאות אנטי־ישראליות או כאלה שמבטאות שנאת יהודים טהורה, אבל התחושה היא שהרוב הדומם בעצם אי הבעת דעתו מסכים עם המצב. הדממה הזאת, השתיקה המהדהדת, גורמת לי ולאחרים להרגיש כאן לא רצויים".

כהן היא אחת מעשרות הסטודנטים שעמדו גם בהפגנות נגד הפרו־פלשתינים, ואף הייתה חברה בוועדה של האוניברסיטה למאבק באנטישמיות. "זה לא פשוט בכלל. להשתתפות במחאת הנגד יש מחיר, ואינני יודעת מה הוא בדיוק".

בהנהלת נורת'ווסטרן עשו בעיקר קולות של ניסיון להיאבק במאהל המחאה הקולני - אבל לא היו מאמצים אמיתיים. סטודנטים מספרים על נקיטת אלימות ועל פחד אמיתי להתקרב לאזור ההפגנות או להלך חופשיים בקמפוס. בסופו של דבר הושגה עסקה עם המוחים - הם פינו את מאהל המחאה והגבילו השתתפות בהפגנות רק לסטודנטים הלומדים במוסד (לפני כן השתתפו גם אחרים), ובתמורה האוניברסיטה העניקה משרות לשני חברי פקולטות המגדירים עצמם 'פלשתינים'. כמו כן הוסכם לתת סבסוד לחמישה סטודנטים 'פלשתינים' מדי שנה. האוניברסיטה גם הבטיחה לספק מרחב חדש לסטודנטים מוסלמים ולסטודנטים ממוצא מזרח תיכוני וצפון אפריקני, ואף לשפץ לשם כך מבנה.

הקונסוליה הישראלית בשיקגו תקפה את ההסכם במילים קשות. "היום נורת'ווסטרן הכריזה על עצמה כמרחב בטוח לאנטישמיות. אנו מזועזעים מהחלטת הקמפוס להפנות עורף לסטודנטים יהודים וישראלים שהיו מטרות להטרדה, הפחדה ושנאה. החלטה זו מתגמלת את תומכי הטרור האנטי ישראלים והאנטי אמריקנים בפועל באזור. מדובר ביום אפל בהיסטוריה".

שרה ואן לון, מנהלת הוועד היהודי־אמריקני בשיקגו, הוסיפה: "אני מזועזעת מהתגובה הפחדנית של האוניברסיטה. במקום להפגין מנהיגות על ידי אכיפת מדיניות, נורת'ווסטרן נכנעה לדרישותיו של המון אלים שהפחיד סטודנטים יהודים, הוביל קו אנטישמי רווי שנאה, וחגג את מתקפת הטרור והרצח של חמאס". בתוך כך נשמעו בקהילות היהודיות ובארגונים היהודיים דרישות מנשיא האוניברסיטה להתפטר לאלתר.

נשיא אוניברסיטת נורת'ווסטרן מייקל שיל, שהוא יהודי בעצמו, הגן על ההחלטה בשימוע בקונגרס. "לא נכנענו לאף אחת מהדרישות של המפגינים, וההתחייבויות שקיבלנו עולות בקנה אחד עם הערכים שלנו", טען שיל, שבאחד ממאהלי המחאה באוניברסיטה שלו הוגדר על ידי המוחים כ'שטן גדול' ו'אויב האומה' בשלט שבו הוצגה תמונה עם קרניים. הוא הוסיף "נקטנו בפתרון המתאים ביותר לקמפוס שלנו. עירוב המשטרה לא היה פתרון חכם אצלנו. משפחתי חוותה אנטישמיות בשואה, ולכן טענות על שיתוף פעולה עם אנטישמים הן עלבון אישי ומיותר".

תגובה נוספת להסכם הייתה פרישה של שבעה חברים יהודים בוועדה המייעצת לאנטישמיות של האוניברסיטה בראשות הפרופסור הישראלי לכלכלה אפרים בנמלך, תוך מתיחת ביקורת חריפה על הנשיא שיל.

מנכ"ל 'נורת'ווסטרן הלל', מייקל סיימון, הסביר מדוע החליט לעזוב את הוועדה. "סטודנטים בנורת'ווסטרן חייבים להיות מסוגלים לעבור בקמפוס מבלי לשמוע דברי שנאה או לחוות הטרדה בשל זהותם הדתית או הפוליטית. האמנתי בכל ליבי שנעשה מאמץ כן להשגת המטרה הזאת - אך הבנתי עם הזמן שהוועדה אינה מסוגלת לכך".

פרופ' פיליפ גרינלנד, יהודי שומר תורה ומצוות, הוסיף: "הרציונל שלי היה, 'ביקשתם מאיתנו להיות בוועדה הזאת. השקענו מזמננו בוועדה הזאת. נראה שיש יעד - אבל ברגע האמת לא התייעצו איתנו. בסופו של דבר הקמפוס, בעקבות ההסכם, לא הפך למקום בטוח יותר בעבור סטודנטים יהודים".

נורת'ווסטרן גם ספגה שתי תביעות מרכזיות מסטודנטים שהרגישו שהופקרו על ידה. באחת מהן נטען כי הסטודנטים התמודדו עם הטרדות ועם רטוריקה מלאת שנאה מבלי שהנהלת המוסד מתערבת וכשהיא במקביל מתירה הקמת מאהלי מחאה נגד המלחמה בעזה - בניגוד למדיניות הקמפוס.

בשנייה, שהוגשה על ידי שלושה תלמידים אחרים בבקשה להכירה כתביעה ייצוגית, נטען כי המוסד האקדמי אפשר הטרדה של סטודנטים יהודים על ידי המוחים הפרו־פלשתינים.

"הסטודנטים נתקלו בגילויי אהדה לחמאס, וחלקם נדרשו להצהיר אם הם מדברים עברית או לא באופן מאיים. הופנו נגדם קריאות בעד חיסולה של מדינת ישראל. האוניברסיטה, במקום לאכוף את הבטחותיה המפורשות לתובעים - הכילה את המאהל ואחר כך פירקה אותו רק כדי לתגמל את יוזמיו", נכתב בתביעה.

בתביעה צוין כי אחת התובעות, סטודנטית בקמפוס, הותקפה על ידי מפגינה באמצעות מוט שבו החזיקה שלט מחאה. המפגינה גם זעקה לעברה: "שתישרפי בגיהינום". תובע אחר ספג את הקריאה: "תחזור לאירופה - בפולין ידעו מה לעשות איתך". הוא גם עבר תהליך שיימינג בפוסטים שתייגו אותו מצד מפגינים במאהל.

"השלושה לא קיבלו מהקמפוס שום תחושת ביטחון, אחד מהם שוקל לעבור למוסד אחר בשנה הבאה, ושלושתם מייעצים לכל סטודנטים יהודי שלא להתקרב לאוניברסיטה הזאת", ציין עורך דינם של התובעים, סטיבן בלונדר. לדבריו, "כאשר סטודנטים בוחרים ללמוד באוניברסיטת נורת'ווסטרן, הם מצפים מבית הספר לקיים את מחויבותו לדאוג לביטחונם ולאפשר להם לנוע בחופשיות בקמפוס. המוסד לא עמד בכך".

"אני לא צריכה להרגיש מאוימת בגלל יהדותי"

גם אוניברסיטת שיקגו לא חפה מאנטישמיות. על פי מסמך של הליגה נגד השמצה שדירג 85 אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית על פי מידת המאבק שלהן באנטישמיות, 12 אוניברסיטאות קיבלו את הציון הנמוך ביותר - אחת מהן הייתה אוניברסיטת שיקגו.

קבוצת 'סטודנטים למען צדק בפלשתין' מובילה את המחאות בקמפוס שלא הפכו אלימות במיוחד - אבל גרמו ליהודים רבים לחוש מאוימים כשהם שומעים שוב ושוב את הקריאות "מהנהר ועד הים פלשתין תהיה חופשית" - שמבחינתם מעידות על רצון להשמיד את מדינת ישראל ואזרחיה.

לאה, סטודנטית באוניברסיטה, מעדיפה שלא להזדהות בשמה המלא. בכל יום יש לה התלבטות מחודשת אם לבוא לכיתות הלימוד וחששות ממה שמצפה לה שם. היא מספרת שבאחת מהן יושב מאחוריה באופן קבוע סטודנט שעל המחשב הנייד שלו מודבק סטיקר ובו כתוב: "לשחרר את פלשתין, להשמיד את ישראל".

אחותה, שלומדת גם כן באוניברסיטה, צלצלה אליה כמה פעמים בשבועות האחרונים כשהיא ממררת בבכי ומודה כי היא מפחדת. "אני מנסה להרגיע אותה, אבל הלב שלי רועד ואני מלאה חשש", אומרת לאה.

לתחושתה גם אין אפשרות ליצור שיח אמיתי עם סטודנטים אחרים שאינם נמצאים בעמדה שלה. "אני לא יודעת כיצד לשוחח עם אנשים שברור שהם חלוקים עליי ועל ערכי היסוד שלי בכל הקשור למדינת ישראל. אני מרגישה שלא משנה מה אומר, ישפטו אותי לחומרה, יאמרו שאני אינני מוסרית ויטענו שאין לי ערך לחיי אדם כשמדובר בפלשתינים".

ליה גלוקמן, סטודנטית שהגיעה לאוניברסיטה מלוס אנג'לס, מוסיפה: "אני חוששת להביע דעה בכל נושא בדיונים או במשימות בכיתה. יושבים לידי סטודנטים וסטודנטיות שראיתי במחאות, ואין לי רצון להיכנס לעימותים. המצב הנוכחי משפיע לא רק על תחושת הביטחון שלי, אלא גם על הציונים ויכולת הלימוד שלי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נאלצים להסתיר את יהדותנו ולשתוק. זה חייב להיפסק".

סטודנטית אחרת, בלייר פן, מודה: "התרחקתי מאזור ההפגנות. חיפשתי דרכים עוקפות להגיע לשיעורים שלי ולהימנע מכל קשר עין עם אנשים שבעבר היה לי שיח איתם. אני לא צריכה להרגיש מאוימת בגלל יהדותי או רק משום שרציתי להגן על האחים והאחיות שלי מעם ישראל שבמדינת ישראל. את הטרור צריך לגנות, ובמקום זאת הוא מנצח ואנחנו סופגים שנאה".

אנה לוין רוזן, העומדת בראש ארגון 'הלל' באוניברסיטת שיקגו, מבינה ללב הסטודנטים. "כמעט כל מי שאיתם אנחנו עובדים באופן שוטף מרגישים לא בטוחים כרגע. קשה מאוד להבין כיצד אנשים תופסים את חמאס כארגון חופש, ולצערנו זו דעה מאוד דומיננטית כאן. הצעירים נתונים בלחץ אדיר כאילו הם חייבים לבחור - או בזהותם היהודית או בחברים שלהם שאינם חושבים כמותם".

לוין רוזן עצמה חשה את עוצמת השנאה. היא נשאה הצהרה מול המפגינים לפני חודשים אחדים במסגרת משמרת נגד שהפעיל 'הלל' יחד עם נציגי חב"ד בקמפוס. המפגינים הפרו־פלשתינים הקיפו אותה בצעקות כדי שדבריה לא יישמעו. "אין ספק שלצד הפחד יש גם השתקה. חופש הביטוי של הסטודנטים היהודים הופר ברגל גסה".

אוניברסיטת שיקגו טענה בתגובה שפרסמה כי היא מחויבת לחופש הביטוי ולזכותם של מפגינים להביע את כל מגוון הדעות.

"הפרוגרסיביות לא מחזיקה מים"

ד"ר דוד ברק־גורודצקי, ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית ומנהל מרכז 'קומפר' לחקר האנטישמיות באוניברסיטת חיפה, לימד באוניברסיטת שיקגו במשך שנתיים והיה עד לאנטי־ישראליות מקרוב. לדעתו, ההתפרצות האנטישמית הנוכחית היא חלק מתהליך ארוך.

"המצב הנוכחי מתהווה במשך קרוב לשני עשורים. מדובר בתהליכים בעולם הליברלי והאינטלקטואלי האמריקני, ששם דגש על תיאוריות כמו פוסט־קולוניאליזם ומעמיד במרכז זכויות פוליטיות של מיעוטים, והטענה שכל מי שפוגע בזכויות הללו אין לו זכות קיום פוליטי. במקביל חל תהליך של ירידה במספר אנשי הסגל השמרניים. זה גרם לכך שכל עולם האקדמיה והאוניברסיטאות הפך להיות מאוד חד צדדי בהקשר הזה", מסביר ברק־גורודצקי.

הוא מוסיף כי "מה שגרם להצתה של המצב היה המחאה שלblack live matters לפני שלוש שנים. המצב הגיע לנקודת רתיחה, ומשם הכול הפך נפיץ מבחינה פוליטית. לצד זאת יש תהליך של השתרשות תנועות פלשתיניות באופן מודע בתוך המרחב האקדמי האמריקני, כשחלק מזה קשור גם לכספי תמיכה וחלק למאמצים של תנועות פלשתיניות לעשות דה לגיטימציה לציונות ולהציג אותה - במקום כתורת לאום של העם היהודי - כתנועת קולוניאליזם ודיכוי. בתוך הזרמים האינטלקטואליים בקמפוסים, הדרך להתמודד עם קולוניאליזם כזה היא אלימות. לכן הם מצדיקים אלימות כלפי ישראל".

תאר לנו איך אתה הרגשת כמרצה במקום שבו ישראל היא כמעט מילת גנאי.

"לימדתי במשך שנתיים באוניברסיטת שיקגו, אחת מהאוניברסיטאות שבהן סביבת הלימוד הייתה מאוד רעילה. לימדתי קורס על ציונות וחלק מהחוויה שלי ושל הסטודנטים הייתה שהמילה הזאת הפכה להיות כמעט אסורה באקדמיה האמריקנית. היו לי סטודנטים שהביעו חשש שאם ייקחו את הקורס שלי ויראו אחר כך תדפיס ציונים שלהם שכולל את המילה 'ציונות', זה עלול לפגוע בהם בהמשך בתעסוקה. אמרו לי שאני מאוד אמיץ ששמתי בתוך הסילבוס את המילה 'ציונות'.

"גם בתקופתי היה ניתן לראות באוניברסיטת שיקגו את הסיסמה 'from the river to the sea', היה קמפיין נגד קורסים שהיו קשורים לנושאים ישראליים. כישראלי, יש לך לגיטימיות באקדמיה האמריקנית כל עוד אתה מיישר קו עם האידאולוגיה שלה, וזה דבר מאוד בעייתי".

יש הבדל כלשהו בין מרצים יהודים למרצים שמגיעים מישראל, או שכולם סובלים מאותה בעיה?

"מרצים יהודים נתונים בתוך מלכוד, כי גם אם יש להם מידה מסוימת ‫של תמיכה ואמפטיה כלפי ישראל - ו‫זה לא בהכרח נכון לגבי ‫כל המרצים היהודים־אמריקנים – הקריירה שלהם תהיה בסכנה אם יביעו אותה. מבחינת האופן שבו ‫בנויה האקדמיה, הקידום האקדמי שלהם תלוי בהשתלבות במגמות האופנתיות של ביקורת על ישראל באקדמיה האמריקנית. אז היהודים בחלקם מקבלים את הביקורת הזאת, ושותפים לה לאורך שנים. כרגע הם מוצאים את עצמם בסיטואציה שהם חושבים שהביקורת הזאת אולי מוגזמת והופכת לאנטישמיות מאוד בוטה, אבל הם לא ישנו כיוון מבחינה אינטלקטואלית. יש כאלה שמעדיפים להצניע את הזהות היהודית שלהם ולא נותנים לה ביטוי בפעילותם.

"המרצים הישראלים הופכים להיות מצורעים בתוך האקדמיה האמריקנית. רואים את זה גם בעלייה בחרמות, בסירוב לשפוט מאמרים אקדמיים, אי הזמנה לכנסים, היעדר תמיכה במענקי מחקר וכדומה. אלה שתומכים בישראל, חלקם באופן מאוד אמיץ כמו שי דוידאי מ־NYU, לוקחים סיכון מאוד גבוה ועלולים לשלם מחיר מאוד כבד בתוך עולם האקדמיה האמריקני".

ומה עם הסטודנטים היהודים?

"רוב הסטודנטים היהודים קרובים יותר לאמצע מאשר לשוליים של השיח. הם רוצים לפעול למען צדק חברתי ותופסים את עצמם כאנשים מוסריים שרוצים לעשות טוב. היחס שלהם לישראל בדרך כלל הוא מורכב, כי יכול להיות שיש להם היכרות או שהיו כאן ב'תגלית'. הם לא מחזיקים בעמדות קיצוניות. זה נכון שיש כמה ארגוני קצה שדוחפים את השיח האנטי־ישראלי ומגדילים את האפשרות לבקר את ישראל.

"בכיתה שלימדתי בה קורס על הסכסוך, יש סוג של ביקורת שיהססו להשמיע כלפיך כמרצה ישראלי, אבל ברגע שסטודנט יהודי קם ואומר משהו מאוד ביקורתי, הוא פורץ את הדרך לאחרים. הארגונים הללו, לצערי, הופכים להיות משרתים את הצד הקיצוני ביותר של הביקורת נגד ישראל".

זו מגמה שתלך ותחריף? משהו יכול עוד להשתנות?

"הפוטנציאל לשינוי טמון בבחירות לנשיאות ארצות הברית. במידה שטראמפ יזכה בבחירות - ואני באופן אישי חושב שהסיכוי לכך מאוד גבוה - יתברר שהאקדמיה האמריקנית לא בהכרח מייצגת את כלל הציבור. יש עוד סימנים לכך בסקרי דעת קהל שונים בארצות הברית. האג'נדה המאוד ליברלית־פרוגרסיבית שמופעלת בתוך האקדמיה תספוג מכה אם טראמפ ייבחר, כי יהיה ברור שהיא אינה מקובלת על חלקים גדולים בציבור האמריקני שחושבים שהאג'נדה הפרוגרסיבית מסוכנת.

"נוסף על כך רואים תהליך של מעבר לסוג של אוניברסיטאות שפעם נחשבו מהדרג השני והיום תופסות מקום בתור הדרג הראשון. זה המחיר לכך שאוניברסיטאות העילית היו כל כך מזוהות עם ההפגנות הפרו־פלשתיניות. יש נתונים על ירידה בהרשמה לאותן אוניברסיטאות, והמגזין 'פורבס' אף פרסם שמנהלים בחברות עסקיות אמריקניות פחות ופחות מעוניינים בעובדים שבאו מאוניברסיטאות העילית ‫שמחזיקות באג'נדה הזאת. הם רוצים אנשים פחות פוליטיים ויותר מעשיים. התהליך הזה מייצר אוניברסיטאות יותר שמרניות ומתונות מבחינה פוליטית".

ד"ר ברק־גורודצקי חושב שישראל לא צריכה לוותר על האקדמיה האמריקנית אלא לפעול הפוך. "אסור לוותר, צריך למצוא אלטרנטיבה ושותפים מתאימים בעולם האקדמי האמריקני, ולהיות מוכנים להגיב לאירועים הבאים. יש להשקיע היכן שאפשר בהוראה על ישראל בקמפוסים אמריקנים, ולהביא כמה שיותר סטודנטים לתקופות ארוכות לכאן. בסופו של דבר, יש משהו בתפיסות הפרוגרסיביות האמריקניות שלא מחזיק מים, כאשר הסטודנטים עוזבים את הקמפוס. הקמפוסים הם סביבות סגורות, ויש לייצר אלטרנטיבות לשיח בתוכם".

***