עצוב לי, באופן אישי, לכתוב את השורות הבאות. אל אחד הפסוקים הראשונים בפרשת בר המצווה שלי, "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ", בוחר רש"י לחבר מסר רלוונטי וכואב: "כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן". אבל מה נעשה, וכל המעורבים במינוי הדיינים – ודווקא בתקופה שחיי ישראל על אדמתם לא מובנים מאליהם – רחוקים מאוד מלקיים את ההליך באופן כשר.
הביטוי "כל המעורבים" בפעם הזאת הוא מכוון ומדויק. יש כאן יותר משני צדדים, ולכולם אינטרסים שהם לאו דווקא מינוי הדיינים הכשרים. השורה התחתונה ניתנה השבוע בבג"ץ: כינוס הוועדה למינוי דיינים, שהיה אמור להתרחש השבוע, ייאלץ להידחות, עד שבג"ץ ידון בעתירה על ניגודי העניינים שהתגלו בין חברי הוועדה למועמדים שהגיעו לישורת האחרונה.
לשם שינוי, בג"ץ בפעם הזאת צודק. אכן התגלה מספר חריג של ניגודי עניינים בתוך הוועדה הבוחרת. זה לא שבוועדות קודמות לא היו שום קשרי משפחה, אבל הכמות החריגה היא זו שהכריעה. אלא שבתהליך שהוביל לפסיקת בג"ץ הזאת נפלו לא מעט פגמים שמערערים על טוהר כוונות המובילים שלו.
הסערה מתחילה לפני שבועיים, כאשר היועץ המשפטי לבתי הדין עורך הדין שמעון יעקובי שולח מכתב בהול ליועצת המשפטית לממשלה, ובו הוא מאריך למנות את רשימת יחסי הקרבה המשפחתיים וניגודי העניינים של הוועדה למול רשימת המועמדים לדיינות שפרסם שר הדתות מלכיאלי. יעקובי מגיע שם למסקנה שכשליש מהמועמדים ברשימה הסופית קרובים בצורה כזו או אחרת לחברי הוועדה, לדיינים ולדיינים בדימוס. בטבלה מפוארת שצירף מופיעים כל השמות עם ציון הקרבה לצידם, והדבר נראה לכאורה מבהיל.
אלא שכאן אנו נזקקים לסכין חריפה כדי להבחין בין טענות צודקות לניפוחים שאינם תמימים. יעקובי מציג מינויים שמקדמים ארבעת חברי הוועדה מטעם בית הדין – שני הרבנים הראשיים ושני דייני בית הדין הגדול – ואכן מדובר במקורבים מדרגה ראשונה ממש. הרב לאו, למשל, מקדם את גיסו לבית הדין הגדול ואת חתנו לבית הדין האזורי. הרב מיכאל עמוס את בנו ואחיינו, והרב שינדלר את בנו וגיסו. הרב יצחק יוסף מקדם מקורבים שמבחינה משפחתית הם אולי דרגה שנייה, כלומר בן של מחותן, אבל מבחינה מפלגתית מדובר בשני בנים למשפחת דרעי. הטענות נגד המינויים האלה, שעל פי גורמים יודעי דבר כבר מנויים וגמורים, מוצדקות ואפילו פוצעות את הלב.
אך המועמדים האלה אינם אפילו 10 אחוזים מהשמות ברשימה הסופית. את רשימת שלושים ושלושה האחוזים הרכיב יעקובי מחתנים של דיינים בדימוס, בני דודים של דיינים זוטרים וחתנים של "בעלי עניין". כאן האשמה כבר מובהקת הרבה פחות. בהרבה מהמקרים, ההיכרות עם הדמויות הופכת את הטענה ללחצים ודילים למגוחכת. ובאופן כללי צריך להבין שקהילת שוחרי הדיינות היא אכן מצומצמת וכוללת מעגל חברתי מסוים, ואך טבעי שנמצא בה אנשים בעלי קשרים חברתיים ומשפחתיים. כפי שילדיו של רופא ילכו ללמוד בסבירות גבוהה יותר רפואה, כך הדבר עם בניו של דיין. וכמו במשל גם בנמשל – הלימודים והבחינות כל כך מפרכים ומסננים, שמי שעבר אותם הוא בוודאי לא רק "הבן של".
לכל זה צריך להוסיף רקע לא נעים, אך נדרש. אי אפשר ללמוד את סערת מינוי הדיינים הנוכחית מבלי להניח במרכז השולחן תאריך מפתח: כ"ה בסיוון, אחד ביולי, יום סיום כהונת שני הרבנים הראשיים לישראל. מלכתחילה הבהילות למינוי דיינים התעוררה בשל התאריך הזה והיותם של השניים חברי הוועדה, וגם תגובת הנגד של עורך הדין יעקובי קשורה לתאריך הזה.
ליעקובי, אין זה סוד, מערכת יחסים עכורה מאוד עם הרבנים הראשיים. באפריל 2022 ניסה לקדם חוק שיפקיע מידם את העמידה בראשות בית הדין הגדול, והדבר יצר קרע. באתרי החדשות החרדיים נחשפו התכתבויות שבהן יעקובי מגדף את הרב לאו במילים שלא נזכיר כאן. היחסים העכורים נמשכו בעוד כמה סבבים שאין טעם לשוב אליהם כאן. השר מלכיאלי, במכתב תגובה למכתבו של יעקובי, ציין עוד נקודה שיש להחשיב: יעקובי בעצמו הגיש מועמדות למשרת דיין, אך השר בחר שלא לכלול אותו ברשימה הסופית שתובא בפני הוועדה.
כל הנתונים האלה מתחברים לשאלת הזמנים. רשימת המועמדים הסופית פורסמה בתחילת מאי. יעקובי, ששוחה בחומר, יכול היה להעביר את מחאתו בתוך זמן קצר משבועיים. אבל גם אחר שהעביר את מחאתו, בקרב חברי הוועדה והמועמדים לדיינות נרשמה הפתעה קלה מהאיחור בהגשת הבג"ץ הצפויה. כל כך הרבה גורמים מחכים בפינה להזדמנות לעתור נגד בתי הדין. הם יודעים להניח בתוך ימים עד שעות עתירה עבת כרס על שולחן מזכירות בית המשפט העליון. אחת מהם היא בתיה כהנא־דרור, עותרת ותיקה נגד בתי הדין, שגם הגישה בחלוף שבועיים את העתירה.
כשנזכרים בתאריך הקריטי, 1 ביולי, חלקי הפאזל מסתדרים. דחיית הגשת העתירה לבג"ץ עד הרגע האחרון לפני כינוס הוועדה, ממש יממה לפני כן, מגדילה את הסיכוי לכך שההליך יימשך לפחות עד תום כהונת הרבנים הראשיים, כך שעד שהוועדה תתכנס היא כבר לא תוכל לכלול אותם. הצו שהוציא השופט שטיין מקפיא את פעילות הוועדה באופן זמני עד למתן תשובת המדינה לעתירה, ותאריך התשובה נקבע ל־26 ביוני. משם תידרש מזכירות בית המשפט לקבוע דיון ולאחריו החלטה, וסוף דבר לרב יצחק יוסף ולרב דוד לאו לא תהיה הזדמנות להוביל את סבב מינוי הדיינים הבא. האם זו אכן תהיה המציאות? קשה להאמין שמיטב המוחות המתמרנים של ש"ס יאפשרו לתרגיל הזה להצליח מבלי שישיבו מלחמה.
הנה כי כן, לכל הצדדים יש יד בחילול ה' הנורא שאנו עדים לו. היועץ המשפטי יעקובי לא היה ישר מספיק כדי לחשוף את נגיעותיו האישיות במכתב ששלח ליועצת המשפטית, והוביל מהלך מחוכם נגד הרבנים הראשיים. בתיה כהנא־דרור, העותרת האוטומטית, תזמנה היטב את הדברים ודקרה את ש"ס והרבנות הראשית בנקודה הכי כואבת. וארבעת חברי הוועדה, שני דיינים ושני רבנים ראשיים? מה יש לדבר, האכזבה הגדולה ביותר היא מהם.
האכזבה היא לא רק מכך שראו לנכון למנות בנים וחתנים שלהם, אלא שהניחו לבג"ץ להיות זה שמהווה בעבורם מצפן מוסרי. זה מרתיח את הדם, מפני שבענייני נקיות ומוסר אין הדיינים זקוקים לבג"ץ או ליועץ משפטי – ההלכה היא זו שמקפידה על כך ביותר. את העיקרון "כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו", שנפסק בשולחן ערוך, העתיקו הפוסקים גם להחלטות מנהליות של ממונים על הציבור. פסיקות בסגנון הזה מופיעות בספרי פסיקה יסודיים כמו תרומת הדשן, נודע ביהודה ופני יהושע – ספרים שבוודאי יש לאותם חברי ועדה גישה אליהם. בעוונות, במקום שירימו הם בעצמם על נס את ניקיון הכפיים שדורשת התורה, שופט חילוני בבית המשפט העליון הוא זה שבלם את העיסוק הפסול במינויים.
זה לא רק בג"ץ
עינינו נשואות כל העת לעזה, לחטופים שלנו שמוחזקים שם וליבנו תמיד איתם, ולמטרה הצודקת וההכרחית של השמדת חמאס. כבר שמונה חודשים אנחנו עסוקים בתגובה לטבח הנוראי שעבר עלינו, דוחים את הדיון במסקנות ממנו לעתיד. זו אומנם הייתה טענה מוצדקת בתחילת הדרך, אך למרבה הצער השעון הביולוגי של הטרור מתקתק, וכל רגע שבו לא החלטת לשנות בכמעט 180 מעלות את הטיפול בטרור - הוא רגע שבו החלטת להמשיך את רוח קונספציית ההכלה מול הטרור.
זה הסיפור שמספר דוח חדש של ארגון 'אם תרצו', שמתחקה אחר מדיניות הריסת בתי המחבלים מאז תחילת שנת 2023 ועד עתה. הנתונים שעולים משם מציירים תמונה שהתיאור המדויק שלה יהיה: לא למדנו כלום. מערכת הביטחון גוררת רגליים, בג"ץ מוצא ק"נ טעמים מדוע אין להרוס בתי מרצחים, ואפקט ההרתעה מתפוגג לו. לא שדי בכלי המינימליסטי הזה כדי לעצור את תאוות הדם הפלשתינית, אבל היה ראוי שמדינת ישראל לפחות תראה שהיא מתאמצת.
כשמדברים על הריסת בתי מחבלים, מראש גבולות הגזרה של הדיון מצטמצמים למחבלים שהצליחו במזימתם ורצחו ישראלים (למעט מקרה אחד שנידון לאחרונה בבג"ץ). אך גם בתוך הטווח הזה, שבו תגובה באופן של הריסת הבית היא המעט המובן מאליו, מתגלה מדיניות של היסחבות ולעיתים התבטלות. אם נתחיל בפיגועים שבוצעו במהלך שנת 2023 ועד לטבח הנורא של שבעה באוקטובר, מדובר על 16 אירועים שבהם נהרגו 29 ישראלים. עד כה הצליחה מערכת הביטחון להגיע ל־24 מחבלים שתכננו וביצעו את הפיגועים הללו, כך שלכל הפחות היינו צריכים להיות מדווחים על 24 בתים שנותרו מהם עיי חורבות בלבד.
בפועל זו אינה המציאות. הדשדוש במערכת הביטחון חוגג, והממוצע של פער הזמנים בין ביצוע הפיגוע להריסת הבית עומד על 185 ימים. ננסה לומר זאת בלשון אחרת: בזמן שלוקח למערכת הביטחון להניע את גלגליה ולהרוס את בית המחבל שרצח יהודים על מנת להרתיע את הבאים אחריו מלעשות כן, יצאו עוד שניים או שלושה מחבלים וירצחו יהודים. וזה עוד במקרה הטוב, מפני ששלושה בתים של מחבלים רצחניים למדי, אחד מהם של רוצח משפחת די, כלל לא נכנסו לתהליך של הריסה אף שחלפה יותר משנה. בית של מחבל נוסף שדרס ורצח שלושה ישראלים קיבל אומנם צו הריסה, אך הוא בוטל אחרי שמשפחת המחבל הגישה השגה למערכת הביטחון וטענה שהוא לוקה בנפשו.
אולי תגידו, אלו עוד שאריות הקונספציה, מחבלים שעומדת להם חזקת הרפיסות הישראלית מפני שביצעו את זממם בימים של חלומות נאיביים על דו קיום. איאלץ לאכזב אתכם, ולעדכן שהמצב מאז שבעה באוקטובר לא השתפר, ובאספקטים מסוימים אפילו החמיר. אם ניקח את פרק הזמן משבעה באוקטובר ועד סוף 2023, נוכל למנות ארבעה פיגועים קטלניים שבהם נרצחו שבעה ישראלים. השב"כ הצליח לסמן 7 מחבלים שעומדים מאחורי הפעולות, כך ששוב: לפנינו לפחות 7 בתים להריסה מיידית. עם הזעם וההצדקה המוסרית שאחרי הטבח הנורא, כבר באותו יום היינו צריכים לראות אותם קורסים תחת כף הדי־9.
אך הקונספציה, רבותיי, אינה ממהרת לשום מקום. 4 בתים אומנם נהרסו בזמן שנחשב קצר – כחמישים יום – שגם על כך יש כמובן לקבול, אך שאר השלושה עדיין עומדים על תילם. אחד מבתי המחבלים כבר קיבל צו הריסה, אך המערכת שוב מתנהלת מולו בעצלתיים, ושני מחבלים אחרים אפילו לא קיבלו ווטסאפ מהמתפ"ש. אפשר להחליק למחבל, הוא רצח רק אחד או שניים, לא 1,200.
ההתנהלות המבישה ממשיכה גם לשנת 2024, שלמרבה הצער ידעה גם היא פיגועים מלבד הלחימה בעזה וההתקפות מצפון שגובות מאיתנו מחירים כבדים. תשעה פיגועים רצחניים אירעו בחמשת החודשים הראשונים של השנה, שבהם נרצחו 12 בני אדם. גם כאן הצליחה מערכת הביטחון להגיע ל־13 מחבלים שעומדים מאחורי המעשים. ומה עלה בגורל בתיהם? שלושה נהרסו בעצלתיים, כלומר בממוצע נדרשה מערכת הביטחון ל־90 ימים כדי לבצע את המשימה, עוד תשעה בשלבים כאלה ואחרים של הבירוקרטיה ההרתעתית, ובית אחד נחלץ לו מאיום ההריסה בתירוצים שונים ומשונים. כאילו שיש תירוץ לרצח יהודים.
אם תפתחו לרגע את אתר החדשות הקרוב לעכברכם ותציצו בכותרת הראשית, בסבירות גבוהה תראו סרטון או תמונה של צה"ל הורס מתחם של עשרה או עשרים בתים בעזה. שם מדובר במעשים שבכל יום, ובכמויות ענק. ללמדך שזו אינה משימה שבאמת דורשת תשעים יום, כל שכן 185. היא כן דורשת נחישות.
הנזק שנגרם מהיעדר הנחישות הוא לא רק אובדן ההרתעה כפי שהזכרנו, אלא גם פתיחת פתח משפטי לעצירת ההריסה וביטולה כליל. ביותר מפסק דין אחד של בג"ץ בעניין הריסת בתי מחבלים, מופיעה הטענה של "שיהוי" כסיבה מספקת או כטיעון שמצטרף לטיעונים נוספים נגד הריסת הבית. לפחות בשישה תיקים של הריסת בתי מחבלים, העלו שופטים שונים את הטיעון לפיו השתהות של מערכת הביטחון במימוש הצו פוגעת בממד ההרתעתי, וממילא שומטת את הקרקע המשפטית המצדיקה את פעולת ההריסה.
למען האמת, אני לא ממציא כאן חששות מדמיוני. הטענה הזאת עלתה בדיון על אחד הבתים שמערכת הביטחון התעצלה בהריסתו בשנת 2023. בעתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט, שמתמחה בעתירות מן הסוג הזה, נגד הריסת בית רוצח משפחת די, השתמש השופט ח'אלד כבוב בטיעון השיהוי לצד טיעונים נוספים לגבי הייחודיות ההנדסית של הבית. רק בחסדי ה"יומן", שהחליט להושיב את כבוב עם שני שופטים ציונים, דחה בג"ץ את העתירה והעביר את רוע הגזרה מביטול שערורייתי להתמהמהות פושעת.
קל להאשים את בג"ץ בכל הרעות החולות, ויש בכך צדק בחלק מהן, אך בכל הקשור להריסת בתי מחבלים אי אפשר לחמוק מהרושם שמערכת הביטחון מתאמצת להרים לו להנחתה. אם בימים הראשונים אחרי הטבח, כששופלים החריבו חנות בחווארה שהעזה ללעוג לתמונת חטופה בלי בג"ץ ובלי בצלם, חשבנו שיש כאן שינוי תפיסה – הרי שבאה המציאות וטפחה על פנינו. המערכת אותה מערכת, הפחד מלהרגיז את הילידים המקומיים אותו הפחד, והדם היהודי ממשיך להישפך. זכותנו לדרוש הנהגה אחרת, חובתנו לדרוש הנהגה אחרת, והגם שהיה זה נכון ומוצדק מאין כמותו גם לפני שמחת תורה תשפ"ד, אחרי אותן זוועות הלקח מוכרח שיילמד.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***