לא יעזור בית דין

זה היה שבוע שבו אירוע רדף אירוע. רצף האירועים החל עוד ביום שישי שעבר, כשגופותיהם של שלושה חטופים - חנן יבלונקה, מישל ניסנבאום ואוריון הרננדז - חולצו באזור ג'בליה שבצפון רצועת עזה. בכך עלה מניין גופות החטופים שחולצו מאז שצה"ל החל לפעול בשנית בג'בליה לשבעה. מאוחר יותר באותו יום, בית הדין הבין־לאומי בהאג הוציא צו ביניים שקורא לישראל לעצור את הלחימה ברפיח, כאשר השופטים בהאג, בפסק הדין, הגדירו את הפעולה הצבאית של ישראל ברפיח כמסכנת את חייהם של 800 אלף עזתים.

למרות הצו ישראל לא עצרה את פעולתה, ואף להפך. ביום ראשון, לראשונה זה ארבעה חודשים, שיגר חמאס 12 רקטות לכיוון ערי המרכז. שעות אחר כך, ביום ראשון בערב, חיסל צה"ל שתי דמויות מרכזיות בשורות חמאס בסמוך לאזור ההומניטרי ברפיח. שני הבכירים הם יאסין רביע וחאלד נגאר, שהיו אחראים על הטרור מטעם חמאס ביהודה ושומרון. בעקבות החיסול פרצה שרפה במחנה האוהלים באזור ההומניטרי והובילה למותם של עשרות עזתים.

השרפה יצרה סערה בין־לאומית חריפה נגד ישראל, והאשמות כי ישראל מפציצה אזרחים באופן מכוון. אלא שככל שהתבררו הפרטים הסתבר כי לא הפצצות הישראליות גרמו לשרפה, אלא נשק רב של חמאס שהיה בזירה והתפוצץ בשורה של פיצוצי משנה. עוד באותן שעות התרחשה תקרית ירי חריגה בין חיילים מצרים לכוח צה"ל, שהובילה למותו של חייל מצרי. ביום שלישי השבוע, ולראשונה מאז תחילת הפעילות הקרקעית ברפיח, טנקים ישראליים נכנסו למרכז העיר הדרומית ברצועה.

באופן טבעי, ולמרות שצה"ל פועל בכמה חזיתות ברצועת עזה בימים אלה, הפוקוס הציבורי העולמי מופנה כולו לנעשה ברפיח. לאחר תקרית השרפה אף נוצר קמפיין בין־לאומי תחת הכותרת "כל העיניים אל רפיח" ששותף עשרות מיליוני פעמים ברשתות החברתיות בהובלת מובילי דעת קהל כמו שחקני כדורגל, רובם המוחלט מוסלמים, שחקני קולנוע וזמרים. הסיבה המרכזית להתמקדות ברפיח היא צו הביניים הנוסף שהוציא בית המשפט הבין־לאומי בהאג ביום שישי, כמו גם הפוקוס הדיפלומטי בשבועות האחרונים לקראת הפעולה ברפיח.

החסרונות של הלחץ הבין־לאומי על הפעילות הישראלית ברפיח ברורים. ישראל סימנה כבר תקופה ארוכה מאוד את רפיח כנקודה קריטית במאמץ להשיג את מטרות המלחמה, ולא בכדי: ברפיח נותרה החטיבה המאורגנת האחרונה של חמאס, ולפי הערכות המודיעין השונות, גם בכירים רבים בארגון נמצאים בעיר. במקביל לכך, דרך רפיח, דרך ציר פילדלפי, חמאס הצליח להבריח את החלק הארי של יכולותיו הצבאיות.

הלחץ הבין־לאומי, שהחל לפני שבועות כשממשל ביידן ניסה ככל יכולתו למנוע את הכניסה לרפיח, מגביל מאוד את יכולתה של ישראל לבצע את משימת כיבוש רפיח וניקויה מכוחות חמאס באופן מהיר ואפקטיבי. יחד עם זאת, ביממות האחרונות מסתמן שגם הממשל האמריקני כבר החל לקבל כעובדה את פעילות ישראל ברפיח. דובר המועצה האמריקנית לביטחון לאומי ג'ון קירבי אמר בלילה שבין שלישי לרביעי כי הפעילות הישראלית ברפיח לא חצתה את הקו האדום שהציבו האמריקנים, וכי ישראל אמרה מראש שהיא מתכוונת לכבוש את ציר פילדלפי ולשלוט בו.

לצד החסרונות הללו, במערכת הביטחון סבורים כי יש שורה של יתרונות בלתי מבוטלים בכך שהפוקוס העולמי מופנה לרפיח, ובראשם חופש פעולה נרחב הרבה יותר בשאר הגזרות. בימים האחרונים הראיות לתפיסה הזו הולכות ונאספות. במקביל לפעילות הישראלית ברפיח, צה"ל פועל בצורה עצימה לא פחות, אם לא יותר, במחנה ג'בליה שבצפון הרצועה - מבלי שעין בין־לאומית מופנית לזירה הזאת. עובדה זו אפשרה לצה"ל לרשום שורה ארוכה של הישגים, ובראשם מציאת גופותיהם של שבעה חטופים בשבועיים האחרונים. כמו כן, מאות מחבלים חוסלו ונעצרו בג'בליה.

לא רק בג'בליה צה"ל פועל בחופשיות גדולה יותר בימים אלה. גם חאן יונס חזרה להיות מוקד פעילות מרכזי, ובלילה שבין שלישי לרביעי חיסלה שם ישראל את סלאמה ברכה, ראש מהערך ההכשרות והאספקה של חמאס באזור מען שבעיר. גורמים במערכת אומרים כבר מספר שבועות כי הידיעה של בכירי חמאס שישראל עומדת לפעול בצורה מסיבית ברפיח הובילה אותם לברוח בחזרה לאזורים שמהם צה"ל כבר יצא. וכך, בעוד העולם עסוק ברפיח, צה"ל יכול לצוד את בכירי הארגון במקומות אחרים בצורה שקטה יותר.

האוצר מתחת לפילדלפי

בישראל לא הופתעו לראות את הצו שיצא מהאג ביום שישי האחרון, אבל כן הופתעו מחלק מהנימוקים שצורפו אליו. בראש עמד הטיעון שהקריא נשיא ההרכב, הלבנוני נוואף סאלם, ולפיו פעילות ישראל ברפיח מעמידה בסכנה 800 אלף תושבים ועקורים שנמצאים במקום. אלא שהעובדות פשוט אינן מתכתבות עם הטענות, שכן כבר בזמן הקראת הצו, מספר דומה של עזתים עזבו את רפיח בסדר מופתי, ללא נפגעים או אירועים חריגים. כמו כן, הפעילות הצבאית ברפיח רושמת עד כה את מספר ההרוגים הנמוך ביותר במלחמה, שמראש שברה שיאים חיוביים של הבחנה בין מחבלים ופעילי טרור מוצהרים לבין אוכלוסייה שאינה משויכת. בצה"ל אמרו השבוע ל'בשבע' כי מספר העזתים שעזבו את רפיח רק הולך וגדל מדי יום, וכבר חצה את רף מיליון האנשים. במערכת הביטחון מסבירים כי עובדה זו היא ראיה ניצחת לכך שכל האזהרות שנאמרו כלפי הפעילות הישראלית ברפיח לא עמדו במבחן המציאות.

בצה"ל אומרים השבוע כי לא זו בלבד שישראל לא הגבילה את עצמה בעקבות האירועים בהאג, אלא שניתנה הוראה מהדרג המדיני להרחיב את הפעילות. ישראל מתמקדת קרקעית במרחב הסמוך לציר פילדלפי, שם ניצבים טנקים ישראליים באורח קבע. עד כה חשפו כוחות הצבא כעשר מנהרות שחוצות את הגבול מעזה למצרים. על פי הערכות, מדובר בכחמישית מכלל המנהרות החוצות את הגבול ומהוות את ציר ההברחות המרכזי לרצועה. הערכה זו מלמדת כי לצד ההישג הנוכחי, יש לצה"ל עוד עבודה רבה בגזרה.

באזורים האחרים של רפיח הפעילות הישראלית מתבססת בעיקר על תקיפות אוויריות, בעזרת נשק טקטי, מדויק ומוגבל בעוצמתו, וזאת במטרה להוביל למספר נמוך ככל האפשר של נפגעים אזרחיים. נוסף על כך, במסגרת הרחבת הפעולה בעיר מתבצעות בימים האחרונים שוב ושוב גיחות של כוחות רגליים, כולל טנקים, לשכונות במרכז העיר.

לא לחינם מדגישים בצה"ל כי התקיפות האוויריות אינן עושות שימוש בחימושים כבדי משקל. הרקע הוא תקרית השרפה באזור ההומניטרי ברפיח שהובילה למותם של עשרות עזתים. בצמרת הצבא הופתעו מאוד לראות את התמונות מהאזור ההומניטרי, שכן התקיפה לא הייתה בתוך המתחם, אלא במרחק כמה מאות מטרים ממנו. הפצצות ששימשו לחיסולם של רביע ונאגר שקלו 17 קילוגרמים בלבד. במונחי חימוש מדובר בפצצות קטנות מאוד, שהיקף הנזק שהן גורמות מוגבל למדי. בצה"ל השתמשו בנשק מהסוג הזה עשרות אלפי פעמים עד היום, והתוצאות שנצפו ברפיח לא נצפו בעבר, כך אומרים גורמים המעורים בפרטים. העובדה הזו הובילה את צה"ל, שפתח בחקירה מלאה של האירוע, לחשוב מהרגע הראשון כי לא הנשק הישראלי הוא שהוביל לשרפה, אלא דווקא נשק של חמאס שאוחסן במקום. תיעודים מהאירוע שעלו לרשתות אימתו את הראיות הללו, לצד הקלטות של פעילי חמאס שהודו כי ברכב שבו חוסלו המחבלים היה נשק רב שהוביל לשורה של פיצוצי משנה שיצרו את השרפה. וכך, גם בתקרית הזאת התברר כי נשק של חמאס הוא זה שמוביל למותם של עזתים במלחמה, בעוד העולם מפנה את האצבע המאשימה לישראל.

בישראל, כאמור, החליטו להרחיב את הפעולה ברפיח, אך זאת לצד ההבנה כי מדובר באירוע נפיץ במיוחד. "הפעילות ברפיח מושפעת מאוד מהלחץ הבין־לאומי, בדגש על הממשל האמריקני ועל מצרים, שמאוד לא רוצה לראות את ישראל משתלטת על ציר פילדלפי", אומר סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת 'הביטחוניסטים'.

עד כמה אירועים כמו האירוע שהתרחש בראשון בערב משפיעים על קבלת ההחלטות של ישראל בנוגע להמשך הפעילות ברפיח?

"אין ספק שאירוע כמו זה עלול להוביל לתוצאות חמורות עבור ישראל, כולל הפסקת הפעילות. לא מדובר על חשש בעלמא. מבצע ענבי זעם נעצר בגלל פגיעה באזור מאוכלס. באופן כללי, הפסקות האש הגיעו לאחר פגיעות מעין אלה. אני גם לא אתפלא אם חמאס מנסה אקטיבית לייצר בעצמו אירועים של פגיעה אזרחית שייראו כאילו ישראל תקפה את האוכלוסייה, במטרה לכפות עלינו הפסקת אש. כולנו יודעים שחיי האוכלוסייה האזרחית שם לא באמת מעניינים את חמאס, וכל פגיעה כזו משרתת אותם".

יש דרך להימנע מאירועים כאלה כשפועלים בסביבה שיש בה אוכלוסייה אזרחית רבה כל כך?

"לא סתם צה"ל מתעקש על חימושים מדויקים. אנחנו מבינים את ההשלכות של אירועים כאלה, ולכן כל תקיפה כזו עוברת שרשרת של אישורים, וחלק מהנקודות שנבחנות הן אם התקיפה קרובה מדי לאוכלוסייה אזרחית, כמה חשובים היעדים המותקפים, באיזה סוג נשק ישראל תשתמש ועוד. ישראל באמת עושה ככל יכולתה למנוע מצבים כאלה, תוך כדי חתירה להשגת מטרותיה כמובן".

אנחנו יודעים מה אנחנו מנסים להשיג בפעילות ברפיח?

"בהחלט. ישראל רוצה לסלול ציר פילדלפי חדש, רחוק מעט יותר מהציר הנוכחי. הציר הקיים הוא ממש על גדר הגבול עם מצרים, וכל תנועה של כלים צבאיים שם משפיעה מאוד על האפשרות של חיכוכים מול המצרים. כמו כן, ישראל צריכה להכריע את חטיבת החמאס שעוד נותרה שם, וכמובן ישנה סוגיית החטופים. דובר צה"ל עצמו אמר שיש חטופים שנמצאים ברפיח, והמטרה היא שבאמצעות לחץ צבאי מסיבי יצליחו או לשחרר חטופים חיים, או לחלץ גופות, או להגיע לעסקה טובה בהרבה ממה שיש כיום על השולחן. אלה יעדים ברורים ומוגדרים מאוד".

ישראל מתקרבת להגיע להישגים האלה?

"כן, אבל לא בקצב הנכון. אנחנו עובדים לאט מאוד ברפיח, וזה מה שמוביל להרבה לחץ עלינו. במקום לסיים את האירוע בבליץ, אנחנו נמרחים עוד ועוד. זה עלול להוביל אותנו להרבה סיטואציות שאנחנו לא רוצים להיות בהן. מצד אחד, פעילות איטית מסכנת את הכוחות שלנו, שיכולים להפוך לברווזים במטווח. מצד שני, הסתבכויות כמו השרפה ברפיח יכולות להתרחש הרבה יותר כשהפעילות איטית. את הלחץ המדיני אנחנו בכל מקרה חוטפים, אלא שבמקום לחטוף אותו בפעם אחת, אנחנו חוטפים אותו שוב ושוב במנות קטנות. התוצאה היא נזק מדיני מתמשך עבור ישראל".

רגשות ולא עובדות

שיאו של הנזק המדיני שעליו מדבר בוסקילה הגיע כאמור מהאג ביום שישי שעבר, עם צו הביניים הקורא לסיום המבצע הקרקעי ברפיח. "אנחנו מדברים פה על אירוע חסר תקדים במונחים של בית המשפט הבין־לאומי בהאג", אומר ד"ר טל מימרן, מרצה למשפט בין־לאומי באוניברסיטה העברית וראש תוכנית במכון תכלית. "בתוך פחות מחצי שנה הוא מוציא שלושה צווי ביניים, שכל אחד מהם חמור מקודמו. באחרון הוא ממש מנסה להיכנס לניהול פרטני של המלחמה באמצעות קריאה לעצירת המבצע ברפיח".

עד כמה ישראל צריכה לקחת בחשבון את הצו הזה, שהעובדות מראות שהוא אינו מתבסס על המציאות בשטח אלא בעיקר על עמדות פוליטיות?

"אין ספק שיש פה הסלמה בהתנהלות של בית הדין, וגם ברור שבית הדין לא מתבסס כאן על עובדות מוכחות. הנתונים שהוא משתמש בהם מגיעים או ממשרד הבריאות בעזה שנמצא בשליטת חמאס, או מארגוני סיוע בין־לאומיים כביכול, שבפועל מורכבים מפלשתינים. וכן, יש פה גם הטיות חמורות נגד ישראל. למשל, הדרישה לסיוע הומניטרי והטענות על הרעבה מכוונת של עזה אינן מתיישבות עם המציאות, וגם לא עם מקרי עבר. ב־2012 סומליה מנעה סיוע הומניטרי מחמישה מיליון אנשים עד כדי שנוצר מצב של חשש לרעב. ב־2015 ערב הסעודית הטילה מצור על תימן, שהיא מדינה ריבונית, בזמן שהיא נלחמה נגד החות'ים, וגרמה לרעב ולתת־תזונה של מיליון ילדים, לפי נתוני יוניצ"ף (קרן האו"ם לילדים. א"מ). בשנת 2020 אתיופיה, בתוך שטחה, הטילה מצור על התיגרים, שכלל הפצצת כבישים ודרכי גישה, במטרה מוצהרת שלא יגיע סיוע הומניטרי לחבל הארץ הזה, וגם שם היה מדובר בחמישה מיליון איש שסבלו מהמצור. ישראל, לעומת זאת, השקיעה 52 מיליון דולר בתפעול תשתיות להכנסת סיוע הומניטרי, חיילים שלנו נהרגו בשם הסיוע ההומניטרי, וישראל הכניסה סיוע הומניטרי עוד לפני שבית הדין בהאג דרש זאת ממנה. ובכל זאת, ישראל היא זאת שסופגת את הצווים. בית הדין מתעלם מהעובדות ומוציא את הצווים נגדה".

אם כך, עד כמה ישראל צריכה להתייחס לצווים האלה? עד כמה הם מגבילים אותה?

"יש מחלוקת בקרב המשפטנים מה המשמעות של הניסוח בצו, כי יש שתי גישות פרשנות אפשריות. האחת דורשת להפסיק כל פעילות ברפיח באופן מיידי, והשנייה סבורה כי הצו רק מאזכר את הצווים הקודמים, ודורש מישראל לפעול בצורה שאינה מאיימת על העזתים מכוח אמנת הג'נוסייד. בין כך ובין כך, צריך להתייחס לאירועים בהאג בכובד ראש. ישראל משקיעה מאמצים אדירים בניסיון שלה להוכיח את עמדתה בהאג, אבל היא מגלה שהיא לא מקבלת את יומה בבית הדין. הצו הראשון ניתן בשלב מאוד מוקדם, כשלא היה אפשר לבסס את הצו על העובדות. הצו השני ניתן על פי דוח שהתעלם לחלוטין מהטענות של ישראל. ולגבי הצו השלישי, הוא התעלם לחלוטין מכל מאמצי ישראל להכנסת הסיוע ומפעולות חמאס לשבש זאת, וכמובן מהמציאות. זאת התנהלות שעשויה להוביל לפיצוץ של ממש ביחסים, כשישראל תגיד לעצמה ולעולם שאין לה שום סיבה לשתף פעולה עם המוסדות הבין־לאומיים, כי הם מראש מוטים נגדה ופועלים נגדה שלא בצדק, עם שופטים שאחד מהם ניסה להתמודד לנשיאות לבנון בתמיכת חמאס, ושופטת אחרת, האוסטרלית, היא חברת דירקטוריון בכתב עת שהזמין אנשים לכתוב מאמרים שמסבירים מדוע ישראל מפירה את החוק הבין־לאומי".

לאן תרחיש כזה, של הפסקת שיתוף הפעולה של ישראל עם המוסדות הללו, יכול להתגלגל?

"כל המעמד של המוסדות הללו נובע מהעובדה שהמדינות השונות, בדגש על מדינות המערב, סומכות את ידיהן עליו. אבל ברגע שזה לא כך, הם את כל השפעתם. אם נהיה הוגנים, יש תחושה של אובדן אמון הולך וגובר ברחבי העולם באותם מוסדות. הפשע של רצח עם הוא החמור ביותר מהפשעים הקיימים נגד האנושות. ככזה, הוא אמור להיות מאוד נדיר. יחד עם זאת, בחמש השנים האחרונות ראינו כבר שלושה מקרים שבהם בית הדין דן בסוגיית רצח עם: הטיהור האתני במיאנמר נגד בני הרוהינגה; הפלישה הרוסית לאוקראינה; וישראל נגד חמאס בעזה. זה למעשה מרוקן מכל תוכן את משמעות המונח רצח עם, ויש לזה השפעות עולמיות. כשמדינות מרגישות שהשימוש במוסדות האלה הופך למעשה להיות פוליטי, ושהם מסייעים לארגוני טרור תוך ניצול לרעה של המשפט הבין־לאומי, הן פחות ופחות נותנות אמון. יחד עם זה, אנחנו עוד לא שם. בית הדין בהאג עדיין נהנה לגיטימציה במערב, ואנחנו רואים שהכיוון שאליו המוסדות האלה הולכים הוא להכריז בהמשך הדרך על ישראל כמי שלכל הפחות ניסתה לבצע רצח עם".

***