שי ומעין הכירו בגן. מעין עוד זוכרת את היום הראשון של שי בגן. הם גדלו יחד והתחתנו בגיל צעיר. מעין מספרת שהחלום הכי גדול של שי היה להפוך למשפחה.
הוא זכה להגשים את החלום אבל רק למשך שלושה שבועות. "הוא תמיד היה מאושר אבל בימים עם ירדן הוא היה מאושר כמו שלא ראיתי אותו בחיים כמה שזה היה מעט זמן זה הרגיש הרבה"
שי לא היה חייב לחזור לצבא אבל חזר, הוא הבין שזאת חובתו. הוא הצטרף לחבריו לפלוגה בחאן יונס ושלושה שבועות אחרי לידת ביתו ירדן, באותו יום ובאותה השעה - יום חמישי שלוש וחצי לפנות בוקר, הוא נהרג בקרב.
אחרי נפילתו קיבלו על עצמם המשפחה של שי ותלמידיו בישיבה התיכונית הר עציון לצעירים להקים בית מדרש חי ותוסס על שמו - אוהל שי.
היו שותפים עמנו - ויחד כולנו נמשיך את דרכו של שי!
אשתו של שי מעיין, סיפרה שהוא היה מחובר בכל נפשו לתלמידים שלו. "הם היו עמוק עמוק בלב שלו, כל אחד ואחד מהם. רק שי היה יכול להביא את השילוב הכל כך מדוייק הזה והמיוחד הזה בין השמחה והצחוקים והשטויות לבין לימוד עמוק תורם ומשמעותי"
אמא של שי כרמית מספרת שאחד הדברים שהחשובים ביותר לשי היה ללמוד וללמד תורה ולהעניק לילדים הצעירים את אהבת התורה, העם והארץ. בלי מרכאות.
הרב עמיחי גורדין מתאר את השותפות המיוחדת שלו עם שי. "שי הלך לבית עולמו בגיל צעיר מאוד, אבל השאיר אחריו מורשת ענפה. המורשת באה לידי ביטוי בעשרות התלמידים שהוא חינך, ושדמותו, על כל העושר הרב שבה, תחיה בליבם לעד. והיא באה לידי ביטוי באופי של הישיבה שדמותו של שי נטועה בין כתליה.
קיבלנו על עצמנו לדאוג לכך שדמותו של שי תמשיך ללוות אותנו ולעזור לנו להיות טובים יותר ומאושרים יותר. קיבלנו על עצמנו לדאוג לכך שנפילתו הפיזית של שי לא תקטין את הטוב ואת האור בעולם אלא רק תגדיל אותו. קיבלנו על עצמנו שנפשו ורוחו יחיו בקרבנו לעד. אנחנו מקימים בימים אלו את בית המדרש "אוהל שי", שהוא חלק מהפרעון של המחוייבות הזאת".