רחל משולמי, אמא של עמשא ז”ל שנהרג בקרב הסלוקי במלחמת לבנון השנייה, התארחה באולפן ערוץ 7 וסיפרה על אובדן בנה שהתרחש שנה בדיוק לאחר גירוש המשפחה מגוש קטיף.

"במשך 19 שנים גרנו בבית מאיר והתמקדנו בלימוד תורה ובגידול המשפחה. כשרבין עלה לשלטון הבנו שצריך לתת כעת מקום לדבקות בארץ ישראל וכך הגענו לנצרים עם 15 ילדים. החיים לא היו פשוטים. לאט לאט המצב הביטחוני הלך והחמיר. יש לי בן שהתחיל לבנות במקום את ביתו ממש לפני הגירוש. יצקו את הגג ביום הגירוש", סיפרה משולמי.

לדבריה, "היה קשה מאוד לעזוב את נצרים. החליטו ביישוב שלא נאבקים אך הילדים שלי החליטו שהם לא יוצאים וגררו אותם החוצה. הטראומה הגדולה הייתה שהבית התפנה וחשבתי לעצמי 'אף אחד לא מוציא אותי? אני הולכת מרצון?'. אבל לא הייתה ברירה. הילדים חיכו באוטובוס".

משולמי מציינת את החיבור שנוצר דווקא אחרי הגירוש. "כשהגענו מאוחר יותר ליבול שבחבל אשכול הרגשנו שהקב"ה הוציא אותנו בציציות ראשנו מצד אחד של הגדר לצד השני כדי שנתחבר. נוצר חיבור מאוד גדול עם תושבי אשכול שבעבר היו בעד הגירוש. כשאמרתי שאנחנו עוד נחזור לנצרים אמרו מנהלי בתי ספר מהאזור שהם מבקשים שלא נעזוב את האזור - ואמרתי להם שאני מאמינה ששטח המועצה ישתרע מהמקום הנוכחי ולתוך עזה".

יום הגירוש מגוש קטיף חפף באופן אכזרי במיוחד לבשורה המרה שהתקבלה בבית משפחת משולמי בדיוק שנה אחרי. "עזבנו את נצרים בלילה של י"ח אב ושנה לאחר מכן באותו תאריך התבשרנו שבננו עמשא ישראל ז"ל עלה בסערה השמיימה בקרב הסלוקי במלחמת לבנון השנייה".

על בנה שנפל בקרב היא מספרת: "הוא היה ילד מאוד מאתגר שהמסר שלו היה 'שימו לב לנשמה'. אתם דואגים לקיום המצוות, האם בדקתם למה הנשמה משתוקקת? לא היה לנו פשוט עם זה. היינו אנשים מקובעים ולא רגילים לכך שילדים עושים 'בעיות' רוחניות".

"לקראת גיל שמונה עשרה של עמשא היתה לנו ברית בחברון של אחד הנכדים. הגעתי לברית והמחותן שלי אומר לי 'ראיתי את עמשא מתפלל בדבקות גדולה'. אני מבחינה בו בבגדי עור משונים מכף רגל ועד ראש, מגולח, עם תסרוקת נוראית. אני מסתכלת ואומרת לעצמי: 'זה הבן שלי? מה אני עושה'? הרגשתי לרגע מבוכה אל מול כולם. ואז שבתי ואמרתי לעצמי: 'זה הבן שלי? כן!'. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו ואמרתי לו כמה אני אוהבת אותו. אחרי שבועיים הוא הודיע 'חזרתי בתשובה'. זה היה ערב ראש השנה ואחרי סוכות הוא הגיע ואמר שהוא רוצה להתחתן. עשינו לו מסיבת גיוס ומסיבת אירוסין ביחד".

"הוא היה אידיאליסט גדול מאוד ובעל חסד גדול. כשיצאו לקרב האחרון הוא היה זה ששאל את כל השאלות הנוקבות ביותר ומצד שני אשתו, כבר הייתה אמורה ללדת וילדה כמה שבועות אחרי שנהרג. הוא קידש לכולם לפני שיצאו לקרב והקריא להם את דברי הרמב"ם. אומרים ש'צדיקים גם במיתתם קרויים חיים'. אני מקבלת המון 'דרישות שלום' ממנו ושומעת המון סיפורים עליו עד היום וזה מחזק אותי", היא מסכמת.