בערב פסח לפני שנה נכנסו כוחות המשטרה להר הבית, כדי לסלק משם מאות מחבלים חמושים שהתבצרו ושהחלו ביידוי אבנים וזיקוקים לעבר שוטרים ומתפללים.
כעבור יומיים נרצחו אשתי לוסי ושתי בנותינו מאיה ורינה בידי מחבלים פלסטינים בדרכן לחופשת פסח. המלחמה שחמאס מכנה "מבול אל-אקצה" החלה. כעבור חצי שנה היא התפוצצה במתקפת הטרור האכזרית ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ביהדות, והשלישי בקדושתו באסלאם. מבחינה טכנית, מסגד אל-אקצה איננו בנוי בתחומי בתי המקדש ההיסטוריים שלנו. רק כיפת הסלע, שלאורך ההיסטוריה הייתה רק מונומנט ולא מסגד. בשל המצב הפוליטי הנוכחי, ירושלים נעשתה להוותנו זירת סכסוך בין יהודים למוסלמים.
יום ירושלים הוא החג המציין את איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. אנו מאחלים בו איש לרעהו "יום ירושלים שמח". אך האומנם הוא שמח?
במשנה (מסכת כלים א, ו-ט) נמנות עשר מדרגות של קדושה בתוך ארץ ישראל, בסדר עולה: עיירות המוקפות חומה, ירושלים שלִפְנים מן החומה, הר הבית, החיל, עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת הכוהנים, בין האולם למזבח, ההיכל, וקודש הקודשים. הקורא הערני יבחין כי שמונה מדרגות מתוך העשר נמצאות במתחם הר הבית, התפוס כעת בידי כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה ונתון לשלטון הווקף תחת שיפוט ירדני.
וכך, אומנם מבחינת השטח אנחנו הריבון ב-99 אחוז ויותר משטחה של ירושלים; אבל היות שמידת הקדוּשה עולה ממדרגה למדרגה לא באופן קַווי (ליניארי) אלא באופן מעריכי (אקספוננציאלי), הרי שמבחינת הקדושה יש לנו פחות מאחוז אחד של ריבונות בעיר.
ואם כך, יום ירושלים אינו יום שמח.
המלך האחרון של הממלכה המאוחדת בישראל הקדומה, לפני התפצלותה, היה שלמה. ארבעים שנות מלכותו, שבהן נבנה בית המקדש הראשון, היו התקופה השלווה ביותר בתולדות האזור שלנו. כאשר הייתה הממלכה מפוצלת, או כבושה בידי אומות אחרות, לא היה שלום כזה באזורנו. תקופת השלטון הנוצרי, למשל, סביב המאה ה-12, הייתה זרועה בקרבות הצלבנים. למן כיבוש הר הבית בידי המוסלמים ב-1187 היו כאן מלחמות לאין ספור, וכיום משגשג הג'יהאד.
רש"י כותב שכאשר ייבנה המקדש יבוא השלום (בפירושו לתלמוד, ראש השנה יח ע"א), וזו אכן עמדתם הברורה של כל נביאינו (ראו למשל זכריה ח').
שלוש פעמים ביום אנו מתפללים את תפילת העמידה. מחציתה השנייה, מן הברכה התשיעית ואילך, עוסקת בייעודו של עמנו: קיבוץ גלויות, השבת המשפט, מלחמה באויבינו, שיקום מוסדותינו הדתיים, בניין ירושלים ובוא משיח בן דוד. אחרי ברכות אלו באה ברכת "שמע קולנו", ומייד אחריה ברכה המבקשת על בניין המקדש. יש כאן יוצא דופן מובהק: מדוע שובצה ברכת "שמע קולנו", המבקשת על התפילה, לפני הברכה הממשיכה את התהליך שהחל בקודמות?
אולי זהו בדיוק המסר. רק אם נשמיע את קולנו שלנו, ונביע את רצוננו העז לשוב ולבנות את המקדש, נוכל להגיע לשלב הזה. אולי המחסום הוא אנחנו.
חיילינו האמיצים נלחמים עתה בעזה ובגבול הצפון, אבל אולי סוד השלום בעולם הוא כברת קרקע בת 80 דונם באמצע עיר הבירה שלנו. שמא חכמינו, נביאינו והקב"ה ידעו משהו שאנחנו איננו יודעים? אולי שחרור כיפת הסלע מכיבוש בן 850 שנה הוא המפתח לשלום בארץ ובמזרח התיכון? אולי אפשר לחלק את הר הבית בצורה הוגנת בין מסגד אל-אקצה, המרחב המקודש למוסלמים, לבין כיפת הסלע, מקום המקדש שלנו? אולי כל שעלינו לעשות הוא לשמוע לתפילתנו שלנו ולבנות את בית המקדש שיביא שלום?
עד אז, עד שנוכל להקשיב להפצרותינו שלנו להשיב את חלקה הקדוש ביותר של ירושלים לתכליתו שעל פי התורה, ועל ידי כך להביא שלום לעולם – עד אז, הרשו לי לאחל לכם בשפה רפה "יום 1% מירושלים שמח".
הרב ליאו די הוא מחנך תושב אפרת. ספרו 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה' ראה אור לאחרונה בעברית (וכן במהדורה אנגלית מעודכנת) לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצח בידי מחבלים בפסח שעבר