אלי ליפשיץ, מנכ"ל ארגון 'זהות' הפועל עם בנות שירות הלאומי להנחלת מורשת ויהדות בבתי הספר, מתייחס בראיון לערוץ 7 לשיח הגובר סביב גיוסן של בוגרות החינוך הממלכתי דתי לצה"ל.
"הצבא משקיע רבות בגיוס הבנות", אומר ליפשיץ ומספר על ניסיונו האישי: "בשנה האחרונה נכנסו חיילות גם אלינו לגדוד המילואים בתותחנים, בתפקידי ניהול הלחמה גם אם לא בצוותים עצמם. סוגיית השירות הצבאי מול השירות הלאומי תופס מקום נרחב יותר".
לשינוי שחל, אומר ליפשיץ, יש מספר סיבות והראשונה שבהן היא המלחמה. "המלחמה מחייבת את כולנו להתגייס ולרצות להיות כמה שיותר בחזית ולתרום. החינוך הציוני דתי אומר לעשות ככל שאתה יכול בשליחות למען עם ישראל, והצבא נתפס כקו שליחות ראשון, ולכן נראה שיש התחזקות בגיוס בנות לצה"ל".
עוד מציין ליפשיץ כמניע את המציאות בה "הצבא מציע מגוון רחב של אפיקים, בין אם בהייטק, סייבר ועוד, וכשמימוש עצמי מעסיק את כל הדור, הצבא מאפשר לכל בת מקום מותאם לה. לכן אנחנו מאותגרים מול מגמה של בנות שיותר ויותר הולכות לצבא".
הדברים באים לידי ביטוי בעיקר בשנה האחרונה, הוא מספר. "ב'זהות' היה לנו ארבע שנים של מגמה של גידול מרשים בבנות שהגיעו אלינו. השנה לראשונה אנחנו מרגישים עצירה ואפילו מעט ירידה. מה שהתחדש השנה זו המלחמה ולהבנתנו במרחבים הללו זה נמצא ולכן יש יותר בנות שמתגייסות השנה".
על דרכי ההתמודדות של ארגונו, אומר ליפשיץ כי "ב'זהות' אנחנו מאוד מאמינים בעבודת החינוך, שאותה לקחנו על עצמנו כציבור במשך שנים רבות, מתוך הבנה שאנחנו בונים את עמוד השדרה הלאומי שמחבר לערכים ולמסורת. כשאדם יודע מאין הוא הגיע פשוט לו יותר להיות גם במקומות הקשים. לכן מאז ומתמיד פעלנו רבות בתחום החינוך וגייסנו בנות שירות לתחום הזה ורבות מהן ממשיכות לתחום החינוך בממלכתי דתי ובממלכתי".
כיום, הוא אומר, נראה שעולם החינוך הרבה פחות קורץ, בעיקר בהתחשב בחלופות ואכן קיימת מצוקת הוראה ידועה ומוכרת ומספר הפונים והפונות להוראה הולך ופוחת. כתוצאה מכך קיימת מגמה בה "יותר ויותר מורות חרדיות משתלבות בבתי ספר ממלכתי דתיים ומצד שני מורים ומורות ערבים משתלבים בבתי הספר הממלכתיים".
בדבריו מזכיר ליפשיץ כי גם ההורים ממליצים לבנותיהם לפנות לאפיקים מתגמלים יותר, כאלה שאינם כוללים שיחות טלפון מהורים בשעות הערב ומאמצים מיוחדים בכיתות, ומנגד מהווים בסיס למימוש עצמי. בתגובה ב'זהות' פועלים להעמקת תפיסת ערך החינוך כעשייה המשמעותית ביותר. "אנחנו נמצאים בלמעלה מ-1700 בתי ספר ממלכתיים בישראל, מעל 70 אחוזים מבתי הספר היסודיים, מדובר באלפי גניםפ שמקבלים שעה בשבוע והעשייה החינוכית שבוע אחר שבוע במשך 12 שנים מניבה תוצאות ואנחנו פוגשים את הבוגרים שלנו שמרגישים בנוח עם קריאת שמע ישראל בעזה ועם ציצית בעזה כי הלמידה שלהם נובעת מאותם שעות לימוד שהעברנו להם.
למהלך החינוכי הזה, משוכנע ליפשיץ, יש השלכה ברורה לתפקודם של החיילים בשדה הקרב, כאשר הם יונקים ערכים מעמוד השדרה הלאומי שלהם, "והדבר קריטי גם בימים האלה של מלחמה".
על רקע כל זאת שאלנו את ליפשיץ לאן נעלמה לטעמו דעת התורה, זו שבעבר היו הבנות נשמעות ללה ללא עוררין וכעת הפכה להמלצה שגם היא אינה נאמרת בהכרח באופן ברור ונחרץ כפי שהייתה בעבר. לכך הוא מוצא שתי תשובות והראשונה שבהם היא סוף עידן גדולי הדור, גם בציבור החרדי וגם בציבור הציוני דתי. אם בעבר היו גדולי דור פוסקים וזוכים לכבוד ציבורי, הרי שכעת סמכות ההוראה התפזרה למאות רבנים שכל אחד מחזיק בעמדה אישית שונה, מה שממילא גם מפחית את רמת כבוד הרבנים שמוענק לסמכות התורנית.
סיבה נוספת לכך מוצא ליפשיץ בהתרחבות ציבור הציונות הדתית שנאמד כיום כבר ב-22-24 אחוזים מהחברה הישראלית, וממילא כאשר המספרים גדלים גם הדעות מתרבות והשוליים מתרחבים, וכאשר מספרן של הבנות המתגייסות גדל, גם השפעתן על חברותיהן ומתגייסות הדור הבא הולכת וגוברת.