"קדקוד כאן משנֶה".
"רות עבור משנה".
"רות, יש לנו כאן בעיה קטנה".
סגן מפקד הפלוגה עצר את הכוח בפאתי רפיח. "יש כאן אישה מוזרה אחת שניגשה אלינו", הוא אמר, "בדקנו אותה ואין עליה נשק או מטען, רק כמה שיבולים, רות עבור".
"רות. מה היא רוצה?"
"רות, לא ברור".
"רות, אין אצלכם חייל שיודע ערבית?"
"רות, היא לא מדברת ערבית, רק עברית במבטא לא מוכר. ממה שהצלחנו להבין היא רוצה להסביר לנו מה אנחנו צריכים לעשות".
גיחוך קל נשמע בצד השני של הקשר. "תשאל אותה אם היא רחל אימנו", אמר המ"פ. גם המילואימניקים חייכו. הוותיקים שבהם עוד זכרו את החיילים ממבצע צוק איתן שסיפרו על אישה מסתורית שאמרה שהיא רחל אימנו, והזהירה אותם מפני כניסה לבתים ממולכדים.
"רות", אמר הסגן.
"מה?" שאלה האישה.
"לא דיברתי אלייך", אמר הסמ"פ, וברשת הקשר הוסיף: "כאן משנה, נראה לי שנשחרר אותה, רות עבור".
"תודה רבה", אמרה האישה והחלה להתקדם לעבר הכוח.
"מה את עושה?!" צעק הסמ"פ.
"אמרת שאני יכולה לעבור".
"אמרתי – רות עבור!"
"משנה מקדקוד", פמפם מכשיר הקשר.
"רות", אמר הסגן.
"מה?" שאלה האישה.
"לא דיברתי אלייך!" עכשיו הוא התעצבן ממש.
"אז למה אתה חוזר כל הזמן על השם שלי?" עלו דמעות בעיניה.
הנין היה קצין
כמה חיילים ניגשו אליה והציעו לה מים. היא סירבה בנימוס. הם שאלו אם היא רוצה לאכול משהו. היא אמרה שהיא לא רעבה כי היא כבר ליקטה שעורים וטבלה את פיתה בחומץ.
"מאיפה את?"
"מבית לחם", היא אמרה.
"אז מה את עושה ברפיח?"
האישה המוזרה הביטה בגרפיטי שאחד החיילים שרבט על רכב הסמ"פ. "אני מכירה את הפסוק הזה", היא התרגשה, "הנין שלי כתב אותו".
"הנין שלך חייל פה בפלוגה?"
"לא", היא צחקה, "הנין שלי היה מצביא גדול, לפני הרבה הרבה שנים".
החיילים הביטו בה ברחמים מהולים בחשדנות. "תתרחקו ממנה", הורה הסמ"פ, "או שהיא לא סגורה על עצמה, או שזו מלכודת".
"אל תפגעו בי לעוזבכם, לשוב מאחריכם", התחננה האישה, "באתי להעביר לכם מסר חשוב".
"והוא?"
"שהקב"ה איתכם וכולנו מאחוריכם. אני רוצה לברך אתכם, אל תעצרו עד הניצחון".
"מי את?" נדהמו החיילים, "רחל אימנו?"
"לא, לא", היא אמרה, "אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש דמיון ביני ובין רחל – שתינו לא נולדנו בארץ, שתינו עזבנו חיים נוחים כדי לדבוק בישראל, ושתינו חווינו משברים לא פשוטים אבל לא התייאשנו. אה, ושתינו מבית לחם".
"תמיד תזכרו", היא ליטפה את החיילים בעיניה הטובות, "מכל משבר אפשר לקום, דבקות במשימה מחוללת שינויים גדולים, ומעשה קטן של חסד יכול להצמיח שושלת מפוארת של מלכות".
החיילים הביטו בה פעורי פה.
"אני תמיד איתכם, גם אם אתם לא תמיד חשים בזה", היא אמרה, "באשר תלכו אלך, ובאשר תלינו אלין, עמכם עמי ואלוקיכם אלוקיי".
והיא נישקה כל אחד ואחד מהם, וכל אות ואות בגרפיטי על הרכב: "ארדוף אויביי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם".
"מי את?" שאל הסמ"פ.
היא לקחה את פומית מכשיר הקשר, לחצה על כפתור הדיבור, אמרה: "רות".
ונעלמה.
חוק הפרה השולית הפוחתת
נהגו ישראל להיות ערים כל ליל שבועות כתיקון ללילה שלפני מתן תורה, ואז לנקר בתפילת שחרית וקריאת התורה, שלא לדבר על מוסף. השנה אפשר להישאר ערים גם כתיקון, וגם כהזדהות עם הלוחמים המסורים שלנו שאצלם כל לילה הוא לילה לבן עם הרבה קפה שחור וירוק בעיניים, ולא בגלל הצמחייה הרעננה שנהוג לקשט בה את בית הכנסת.
ועוד נהגו לאכול בשבועות מאכלי חלב, מכיוון שנמשלה תורה לחלב. או כזכר להבאת הביכורים של ארץ זבת חלב ודבש. או בגלל שמעמד הר סיני תפס את בני ישראל בבלגן עם הקטע הזה של בשר וחלב, אז כדי לא להיכשל בבישול גדי בחלב אמו הם אכלו כמה ימים רק חלבי, ורק אחר כך חזרו להתלונן שאין בשר. בקיצור, לא לגמרי ברור מה המקור למנהג, מה שכן ברור הוא שיצרניות הגבינות חוגגות עלינו בחג הזה, כאילו בעשרת הדיברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך ביוגורט" ו"לא תעשה לך כל מנגל וכל מעשנה".
אז אם כבר מאכלי חלב, בואו נוסיף לזה עוד טעם (לא באמת טעם, זה כולה מאכלי חלב). בכל מקרה, השנה אפשר לאכול מאכלי חלב גם כהזדהות עם החיילים האמיצים שלנו וחוק הפרה השולית הפוחתת.
חוק הפרה השולית הפוחתת קובע שבתחילת המלחמה המוני אזרחים צבאו על הבסיסים ותפסו חיילים בכוח כדי לפנק אותם מדי ערב באסאדו וצלעות ואנטרקוט על האש. עם התארכות המלחמה פחת צבא המפנקים, אבל עדיין אפשר היה לראות ענני עשן וריח ניחוח בכל מקום שהיו בו חיילים. אחר כך נראו בשטח פחות אסאדו לעומת יותר פרגיות וכנפיים, ובהמשך הופיעו על המנגל גם, שומו שמיים, נקניקיות. ככל שהמלחמה נמשכת כמות הבשר ירדה ועלה הסיכון לפוסט־טראומה, כלומר לסנדוויץ' עם פסטרמה.
אז כשאתם אוכלים בחג הזה מאכלי חלב, תזכרו גם את החיילים שלנו שעמוק בתוך המלחמה התזונה שלהם מבוססת על לחם עם קוטג' וסלט, שגם אם הוא פרווה הוא בסך הכול אוכל די חלבי.
וכשאתם קוראים את מגילת רות, אם הראש שלכם עדיין לא הוטח בכוח על הסטנדר אחרי לילה שכולו עוגות גבינה ושיעורים לשיעורין, תחשבו על בועז, נכדו של נחשון בן עמינדב, ועל מאות אלפי הנחשונים של דורנו שבזכותם אנחנו יכולים לנקר על הסטנדר ולהמשיך לאכול מאכלי חלב בארץ שכולה חלב ודבש וסינטה.
כי אי שם בפאתי רפיח, או ג'באליה, או הגליל הבוער או יהודה ושומרון, נע כוח נחוש של נחשונים מאובקים שיש בהם את העוז של בועז ואת הרעות של רות. כן, הם שחוקים, הם על סף אפיסת כוחות. טוחנים אותם, מורחים אותם, שוב ושוב הם מתייצבים אל הדגל, והסוף אינו נראה באופק. כן, לא פעם הם מרגישים שהם פראיירים, פראיירים כמו רות שעזבה הכול והלכה אל הלא נודע, מטעמים פשוטים של אהבה ושל חסד.
אבל כשהמצב קשה והאנושות מפנה לנו את עורפה, כמה טוב שיש לנו את רות.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***