
השנה מהדהדת באוזניי האמירה האלמותית "עמך עמי" בקול קצת אחר, בפרשנות קצת שונה.
לא ככזו שנאמרת מפיה של אישה מואבייה שצועדת עם נעמי לעתיד לא ידוע, אלא כקריאת נאמנות מהדהדת של יהודים, בני עמנו, שמתגוררים מעבר לים. תסלחי לי, רות?
השנה אני שומעת את האמירה הזאת מפיהם של רבבות יהודים שהשתתפו בתחילת השבוע בצעדת התמיכה בישראל בניו יורק. נו, מה חדש, ישאלו השואלים ובצדק. המצעד הזה מתקיים כבר 59 שנה. במהלך שישה עשורים הוא שינה קצת את המיקום שלו ואת הכותרת, אבל המטרות שבשבילן הוא נוסד עדיין רלוונטיות: לחזק את מדינת ישראל וליצור איתה הזדהות, להתחבר לעם הגדול והנפלא הזה שנקרא ישראל, ולהדגיש את הזהות היהודית של המשתתפים. כבר היו שנים שבהן הצעדה הייתה עצובה או מאתגרת, למשל אחרי אסון התאומים בניו יורק ובעיצומה של האינתיפאדה השנייה. גם בתקופה הקשה והמייאשת ההיא, המצעד התקיים מתוך אמירה שהטרור לא יכריע את החיים, לא בישראל ולא בניו יורק.
אבל השנה המצעד מרגש במיוחד. כי אמריקה אומנם לא נמצאת תחת מתקפת טרור, אבל יהודי ארצות הברית חיים באווירה קשה. האנטישמיות הגיעה לשיאים שלא ראינו שנים רבות. יהודים מותקפים ברחובות ובקמפוסים, ואפילו משלחות של ישראלים שיוצאות למנהטן, לא אזור נידח וחסר יהודים, מתבקשות להסיר מעליהן כל כיתוב או סממן ישראלי. ובתוך כל זה, בתוך החשש הגדול לקום ולהצהיר "אני יהודי" ויותר מכך "אני מזדהה עם ישראל", פתאום מתמלאים הרחובות במוזיקה, חבלים נמתחים לאורך מדרכות, עשרות אלפי אנשים צועדים ושרים שירים בעברית ומנופפים בדגלי ישראל, ועוד רבים רבים עומדים בצדדים, צופים, מזדהים ומתמלאים בגאווה.
עם ישראל חי, מדינת ישראל חיה. כן, היא מופגזת, בתיה ושדותיה עולים באש, והיא נמצאת גם תחת אש דיפלומטית בלתי פוסקת, ואף על פי כן היא קיימת, ותומכיה צועדים ולא מתביישים במי שהם ובמה שהם.
אבל זה ממש רק חלק מהתמונה. ראוי וצריך לזכור שיהודי ארצות הברית לא רק צועדים למעננו ולמענם. הם נותנים לנו כתף רחבה מאוד במלחמה הזאת. עם פרוץ המתקפה האיומה על העוטף ועם הכניסה למלחמה, יהודי ארצות הברית פתחו לרווחה את הלב ואת הכיס, התגייסו לכל מטרה שלשמה התבקשו ותרמו לישראל סכומים אגדיים.
קשה להצביע על סכום מדויק, משום שהתרומות הגיעו ליעדים שונים - סיוע ישיר לצה"ל בציוד לוחמה, ציוד להצלת חיים, ליווי פצועים ומשפחות שכולות, תרומות למען המפונים מהצפון ומהדרום ולשיקום הקהילות והיישובים שנהרסו ועוד. ככל הנראה מדובר בכ־750 מיליון דולר. לא פכים קטנים ולא תרומות שאפשר לבטל בהינף יד. ישראל היא עוגן ליהודי ארצות הברית וליהודי העולם, אבל השנה היא זקוקה לעזרה – ומקבלת אותה בנדיבות ובחיבוק. זה מפליא, זה חשוב וזה לא מובן מאליו. הלוואי שנדע לשמר את מערכת היחסים הזאת גם כשיהיה פה שלום.
שתיקה שאינה הסכמה
זוכרים שיש צחוקים ויש חאלס? אז גם יש איפוק ויש חאלס. ראשי הצבא היקרים, חברי הקואליציה הנכבדים, ראשי מפלגות הימין: אנחנו מתאפקים. אנחנו לא מחלישים. אנחנו משתדלים להסתכל על חצי הכוס המלאה גם כשהמים הולכים ומתאדים ממנה. אנחנו מגויסים למען המטרה החשובה של מיגור אויבינו בצפון ובדרום, ולכן אנחנו שותקים. לא מפגינים, לא כותבים נגד, לא מקטרים. אנחנו מנגבים את הדמעות, סוחבים בשקט, ומשתדלים כל הזמן להרים את הראש, וזה קשה. רבאק, זה קשה.
אבל אנחנו יודעים כמה חשוב לעשות טיפול שורש עמוק ויסודי ברשעים שעומדים עלינו לכלותנו. אז אנחנו שולחים את הילדים והבעלים לסדיר ולמילואים ואנחנו מחבקים את המפונים ומתפללים עם משפחות החטופים, אוספים את השברים ומחזיקים מעמד. אבל אל תבינו מהעובדה שאנחנו נוהגים באחריות שזו שתיקה של הסכמה, שזו שתיקה של תמיכה, שאנחנו מצדיקים את המדיניות שלכם.
אני לא אוהבת את המושג הפקרה, הוא הפך לפוליטי, אז בואו רק נדבר על עובדות. הצפון בוער. מה זה בוער? זה הגולן וזה קריית שמונה ומטולה והשבוע נהריה ועכו. לא צריך לדעת הרבה היסטוריה כדי להבין מה התמונות האלה עושות לאויבים שלנו וכמה כוח הן נותנות להם, ומה הן עושות לתושבי הצפון שכבר נמצאים מחוץ לבית שמונה חודשים ולא מצליחים לקבל תשובה לשאלה איפה הם יתחילו את שנת הלימודים הבאה. ומי בכלל יחזור לצפון, אחרי שאנשים השתקעו בבתים משלהם ומצאו עבודה חדשה, כי כמה זמן אפשר להסתכל על ארבעה קירות בחדר של 12 מ"ר בבית מלון? אנחנו לא מאבדים את הצפון, איבדנו אותו.
יודעים מה? זה עליכם. זו כבר לא התראה שקיבלתם או לא, זו כבר לא קונספציה. כולנו רואים את ההידרדרות הזאת בעיניים ואתם מתמהמהים. מעלים את המילואימניקים לעוד סיבוב בצפון, והם נמצאים במקום מוגן (אולי) ומחכים שהמחבלים יתקיפו. עוזבים בית, משפחה, חיים ולימודים ומחכים. למה? עד מתי? זה לא מה שציפינו מכם, לא בשביל זה אתם שם, זה לא מה שמדינת ישראל אמורה לעשות.
ואגב מילואימניקים, השבוע חברות רבות נוספות שלי נפרדו מהבעל בפעם השנייה. אחרי חמישה חודשי מילואים והפסקה קצרה, הם שוב גויסו לעוד שלושה וחצי חודשים. הבעלים לא יהיו בבית כל הקיץ, עד ממש לפני החגים. אל דאגה, יש מאה אחוזי התייצבות. אבל הנזק אוכל את המשפחות מתחת לפני השטח. ואתם, בכירי צה"ל יקרים וגם פוליטיקאים שאחראים על שלומנו פה, לא עושים כלום כדי להרחיב את מספרם של הנושאים בנטל. כן, זה נטל חשוב, זה נטל שהוא זכות, אנחנו יודעים את זה, אבל הגב מתחיל להישבר. מענקי התמיכה, ארוחות הערב והצ'ופרים, אם עדיין קיימים, לא מחליפים את הפיטורין מהעבודה ואת המרחק הזוגי והמשפחתי. אתם שוחקים את השכבה הכי נאמנה, הכי לאומית והכי מסורה בעם הזה.
ועדיין, המילואימניקים האלה חדורי מטרה. הם יילחמו כמו אריות בחזית והנשים שלהם ייקרעו כמה שהן יכולות בבית. יודעים למה? כי המדינה הזאת והעם הזה חזקים יותר מהנהגה כזו או אחרת. כי המטרה גדולה וחשובה מהכול. אבל רק אל תיקחו את ההתייצבות שלהם למילואים כמובנת מאליה. הם לא מגיעים מפני שאתם מתנהלים באופן מיטבי ויעיל. הם מתייצבים כי מגיע לנו כעם לנצח. ואתם, הגיע הזמן שתיקחו גם אתם אחריות. שתכשירו באופן מיידי את מי שפטרתם ממילואים במשך השנים, שתיכנסו ברצינות לסוגיית גיוס החרדים ואל תעשו מכולנו צחוק, שבתחילת כל נאום שלכם תודו לעם הזה, שתראו את כל מי שסוחבים את האלונקה הכבדה, ויאללה, תהיו הרבה יותר נחושים בעזה, ותטפלו כבר בצפון, בצורה יסודית, מתוכננת ונחושה. מגיע לנו.
לתגובות: [email protected]
***