שער יפו

למרות שעברו מאז עשר שנים, תימור־דוד עקלין לא יכול לשכוח את הרגע שבו החליט שהוא מתנתק סופית מהאסלאם. היה זה בחודש רמדאן. בתור צעיר ערבי־מוסלמי שמתגורר ביפו, הוא שמע מהשכנים שבלילה עומדת להיערך הפגנה אלימה מול בית הכנסת ברחוב טולוז, בו נמצאת ישיבת ההסדר בראשות הרב מאלי ביפו, והחליט להגיע.

"ההפגנה התקיימה בטענה שמתנחלים הרביצו לילד ערבי. הם עמדו עם המגפונים וקראו סיסמאות בגנות היהודים. 50 שוטרי מג"ב הקיפו את בית הכנסת וזה הפך להיות אירוע. עמדתי שם ורק הקשבתי. פתאום התחלתי לשמוע לחישות בקרב המפגינים שהם מתכננים לזרוק רימון לתוך בית הכנסת. התחלתי לרעוד, לא ידעתי מה לעשות. זה היה הרגע בו חתכתי את עצמי מהשורש הזה. שם זה נגמר", הוא משחזר בשיחה עם 'בשבע'. "הלכתי לאחד השוטרים וסיפרתי לו. השוטרים התחילו לירות רימוני הלם וכך התפזרה ההפגנה. זה היה קשה, כי המפגינים הם שכנים שלי, לא היה שם מפגין אחד שלא הכרתי".

"היו דברים שקרו לפני כן והובילו להחלטה הזאת, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שם התחלתי את ההתנתקות מהאיסלאם, אבל עדיין לא חיפשתי את היהדות", הוא מדגיש. "נהניתי מהפולקלור, אבל זה לא עניין אותי בתור דת. אחרי תקופה מסוימת, באופן לא ברור, התחלתי להגיד לעצמי שאני יהודי. אפילו לא ידעתי מה זה להתגייר. לא הכרתי את המושג הזה לעומק. ידעתי שגר הוא זר, אבל התחלתי להרגיש שיש לי זיקה לעם היהודי, אפילו יותר מאשר למדינה".

פעם בשבוע שיעור בנכבה

תימור דוד (30) גדל בעיר יפו כבן למשפחה ערבית־מוסלמית. "ההורים שלי התחתנו בשידוך, כלומר לא הכירו זה את זה לפני החתונה. הנישואים נכפו עליהם והם ממש לא הסתדרו. אמא שלי באה מבית הרוס, אבא שלה נפטר בגיל צעיר. היו לה 13 אחים ואחיות ולא היה אפשר להשתלט עליהם. אף אחד מהם לא הלך לכיוון האקדמי", הוא מגחך, "הם התעסקו בדברים לא חוקיים או לא מוסריים. רובם היו בכלא. למרות שהייתי ילד, הרגשתי שקורים שם דברים לא טובים והייתי צריך להכחיש את זה. לא הבנתי איך זה עובד, אבל היו לי תחושות רעות. ממש כמו אברהם אבינו שידע מה נכון ומה לא נכון".

כשהיה בן שנתיים וחצי, הוריו התגרשו. "זה אומנם לא כל כך מקובל בחברה הערבית, אבל זה בהחלט קורה, במיוחד בקרב משפחות בעייתיות. כך שלא ממש הכרתי את אבא שלי". כך או כך, דמות האב נעלמה מחייו בשלב מוקדם יחסית. "אבא שלי שקע בסמים ונעקץ על ידי אחד האחים שלו. פתאום הגיעו אליו יום אחד ואמרו לו שהוא חייב 500 אלף שקל על צ'קים שהוא הוציא. כשהייתי בן 13 הוא התאבד".

הבית שבו גדל היה מוסלמי לכל דבר. "לא כולם היו דתיים בחזות שלהם, אבל בבית היו כל הזמן פסוקים מהקוראן, גם על הקירות וכמובן בטלוויזיה. גדלתי עם האלמנטים הדתיים וגם עם האלמנטים הפוליטיים, כי האסלאם הוא לא רק דת אלא גם מדינה. המטרה הסופית של האסלאם היא להפוך את העולם למדינה אחת. המנטרה שלהם היא שצריך שכל העולם יהיה מוסלמי, כדי שלא יהיו יותר מחלוקות".

עקלין למד במגוון של בתי ספר ערביים ביפו, שמספקים הצצה נדירה לחינוך שמקבלים הילדים שמכונים "ערביי ישראל", במימון מדינת ישראל.

בכיתה ד' עבר מבית הספר שבו למד לבית הספר סנט מיכאל – בית ספר יווני־נוצרי. "זה היה בית ספר פלשתיני לכל דבר", הוא נזכר. "כל בוקר היינו שרים את ההמנון הפלשתיני 'מאוטיני מאוטיני' ('אדמתי אדמתי'), כל מאות התלמידים. פעם בשבוע לומדים את הנכבה, נתנו לנו לעשות עבודות בנושא".

משם עבר לבית הספר אג'יאל (דורות), בית ספר ממלכתי־ממשלתי ביפו. "אומנם לא היו תוכני לימוד פלשתיניים, אך המורים עצמם היו בעלי זהות פלשתינית חזקה ולא ממש אהבו יהודים. כשגלעד שליט נחטף המורים השמיעו צהלות שמחה, שהובילו למחיאות כפיים המוניות של התלמידים", הוא מדגים. "מורה אחרת אמרה 'חבל שלא חטפו עוד שניים'".

לקראת סוף לימודי התיכון הוא הפך לפעיל פרו־פלשתיני והפגין איתם. "הכרתי אישה אשכנזייה אחת שהכניסה לי לראש רעיונות משונים, שאני קורבן ושאני מסכן", הוא נזכר. "היא הראתה לי תמונות של גופות של תינוקות וטענה שמדינת ישראל רצחה אותם. זה משחק תודעה של שטיפת מוח. לא הייתי בקיא בהיסטוריה, אז האמנתי לה. רק אחרי שלמדתי היסטוריה התחלתי להבין שיש משהו ציני בתופעה של אנשים שמנסים לקרבן את הערבים ואף פעם לא להוציא אותם מהבעיה שלהם. זה כמו לשים להם פלסטר ועוד פלסטר, במקום ניתוח. הם רוצים להנציח את המצב. מרגישים את זה בהפגנות ובהתססות בתקשורת".

את לימודי התיכון סיים מוקדם מהרגיל, בעקבות היכרות עם צעירה ערבייה. על אף היותו בן 17, כשהבחורה מבוגרת ממנו בחמש שנים, השניים נישאו. "היינו חברים במשך תקופה, אבל בגלל ששתי המשפחות שלנו היו דתיות – לחצו עלינו לעשות את זה כמו שצריך. אחרי כמה חודשים התחתנו. שנינו רצינו לגור בחו"ל, ומיד אחרי החתונה טסנו לאנגליה. כשהייתי בן 19 נולדה לי בת. קצת לפני שהיא הייתה בת שנה חזרנו לארץ והתגרשנו. עד גיל ארבע הייתי במערכת יחסים טובה עם הבת שלי. לאחר מכן, אחרי שלא הייתי בארץ חצי שנה, היא התחילה לעבור ניכור הורי. היא הייתה ממש מורעלת נגדי".

כשהתקבלה ההחלטה על נסיעה לחו"ל, הוא קנה כרטיס לכיוון אחד. "החלטתי שלארץ אני לא חוזר. לא הרגשתי שייך, הרגשתי שאין לי כאן עתיד. לא הייתי מחובר לזהות הערבית שלי. לא יכולתי להיות ישראלי, כי ידעתי שזאת צביעות. בחברה הערבית, אם אתה מנסה להיות ישראלי אתה נתפס כמתנשא. 'מה אתה חושב שאתה אחד מהם?!'"

בהתחלה נסע עקלין לאנגליה, שם שהה במשך שנה. לאחר גיחה קצרה לארץ, עבר לקנדה לשנתיים. "תכננתי לצאת למסע, בלי לדעת לאן אני הולך. ממש 'לך לך', לעזוב את כל מה שאני מכיר ולחפש דרך חדשה. זה היה קשה. לא חייתי חיי לוקסוס. רוב הזמן חייתי בהישרדות". במהלך השנים הוא טייל ב־26 מדינות, "אבל זה אף פעם לא הרגיש לי כמו טיול אלא כמו מסע".

מוסלמי צופה ברב אמנון יצחק

החיבור שלו ליהדות לא היה דבר שקרה ברגע. "בגיל 19, כשהייתי בקנדה, צפיתי הרבה בהרצאות באינטרנט. חלק מהן ראיתי במטרה להעביר את הזמן. נהניתי לראות את הרב אמנון יצחק מתווכח עם אנשים. זה שעשע אותי", הוא נזכר. "לא הייתי שטוף מוח מספיק כדי לתעב אותו. אף ערבי לא יכול לשבת ולהקשיב לרב אמנון יצחק, אבל אותי זה סקרן. משם עברתי לעוד דברים, פסיכולוגיה יהודית עם הרב אברהם טברסקי וכדומה. התחלתי להתאהב בשפה הארמית. הרגשתי שאני מבין ולא מבין, חצי ממנה עברית וחצי ערבית. כמו 'בעגלא ובזמן קריב'. בערבית בעג'לה זה במהירות".

במקביל הוא עבר תהליך של התנתקות מהאסלאם. "כשמלחמת האזרחים בסוריה הייתה תוססת, ישבתי עם דוד שלי ועם כמה מנהיגים מוסלמים מקומיים, ובשיחה שהתנהלה היו כל מיני אנשים שלא הבינו מה קורה שם. אחד מהם שאל את דוד שלי האם דאעש זה אסלאם, כי הם עורפים ראשים ועושים דברים מזעזעים. אז הוא ענה לו שברור שזה אסלאם, אבל כשצריך – נעמיד פנים שזה לא. זה חלק מהתאקיה - מושג באסלאם שמשמעותו הסתתרות, שבעצם מאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או לא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק".

המהפך בחייו עבר קפיצה משמעותית כשהיה בן 25, שנה לפני התפרצות הקורונה. באותם ימים הוא שהה בתאילנד, במסגרת אימוני איגרוף שבהם התמקצע. שם הוא נדבק בווירוס קשה שתקף את העצמות והשרירים. "במשך כמה ימים לא יכולתי לזוז. הייתי צריך לזחול לשירותים. באחד הימים, כשהייתי ממש תשוש, עליתי על הקטנוע ואיכשהו הגעתי לבית החולים ונפלתי על הרצפה. שם אמרו לי שמדובר בהתפרצות כללית, יש עוד המון כמוני ואין מה לעשות. ברגע שהיו לי קצת כוחות הזמנתי כרטיס חזרה ארצה. סיימתי עם מדינות עולם שלישי. הגעתי הביתה מרוסק. איך שנחַתי, הלכתי לישון וקמתי למחרת כמו חדש. הכול עבר".

עם החזרה ארצה החליט ללמוד לימודים אקדמיים, שלוו בלא מעט קשיים, ובראשם האתגר הכלכלי. "כשהייתי בן 19 דוד שלי עקץ אותי. הוא לקח את הזהות שלי וזרק עליי חוב של יותר מחצי מיליון שקל, כמו שהם עשו לאבא שלי. החשבון שלי נהיה מוגבל, רק לפני שנה יצאתי מזה. הפעם הראשונה בחיים שלי שהחזקתי כרטיס אשראי הייתה בגיל 29. ואני עדיין מסומן, אחרי עשור שכזה".

"למעשה, הפכתי להיות יהודי לפני שבאמת הייתי יהודי", מתאר עקלין את תחושותיו באותם ימים. "לקחתי על עצמי תורה ומצוות, כיפה וציצית, הרבה לפני שסיימתי את התהליך. בשלב מסוים החלטתי ללכת ללמוד. חיפשתי באינטרנט לימודי יהדות וכך הגעתי לגיור, אבל לא מספיק הבנתי את המשמעות. הייתי תמים. רציתי ללמוד את המסורת, את החגים, לדעת איך עושים דברים. חיפשתי בגוגל וענה לי הרב עדיאל בן שחר. הוא שאל אותי מתי עליתי לארץ והופתע לגלות שאני ערבי מוסלמי מיפו. הייתה דממה על הקו במשך כמה שניות, ואז הוא הזמין אותי להגיע לשיעור ביהדות בבית הכנסת ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. במשך שלוש שעות למדתי. היו שם אנשים שהגיעו כי הכריחו אותם ללמוד, אבל בשבילי זו הייתה חוויה. הלימוד היה פעמיים בשבוע. הרגשתי שזאת מצווה שלקחתי על עצמי, להיות בשיעורים האלה, גם כשלא מתחשק לי".

"ביום שבו הייתי צריך לגשת לבית הדין פחדתי פחד מוות", הוא מודה בגילוי לב. "עד אז חשבתי שאם אני אומר לעצמי שאני יהודי ועושה מה שהיהודים עושים – זה מספיק. לא הבנתי למה צריך לעבור תהליך ברבנות. אפילו אמרתי את זה לדיינים. אחרי שנה שהייתי במערך הגיור, בשעה טובה פתחתי תיק בבית הדין, אחרי שיחת היכרות עם הדיינים. שאלו אותי למה אני רוצה להיות יהודי, עניתי להם 'לא יודע איך להסביר את זה, תמיד הייתי יהודי, באמת אני לא מבין למה אני צריך אתכם'. הדיינים השיבו לי 'גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה'. אם אני באמת רוצה לחיות כמו יהודי ולהקים בית כדת משה וישראל – אז צריך לעשות דברים כמו שצריך. אי אפשר להיכנס דרך החלון, צריך לבוא ולדפוק בדלת. אחד הדיינים היה ציני במיוחד כששאל אותי 'מי זאת היהודייה הזאת שמשגעת לך את הראש?'"

שינוי שם בעצת האדמו"ר

עד לסיום התהליך עברו עוד שלוש שנים. "היה לי קשה במהלך הגיור, סבלתי מלא מעט התנכלויות והצקות מהשכנים הערבים, זורקים לי דברים לתוך החצר", מתאר עקלין ומוסיף כי לקראת מעמד הגיור הוא כבר ממש רצה להיות יהודי כדת וכדין. "הייתה לדיינים בעיה עם השיער שלי והתספורת המדורגת. הסברתי להם שאני מכין סרטוני הסברה ישראליים והתרגלתי למראה מסוים. הם הציעו לי להסתפר לגמרי, או לחכות שהחלק המסופר יצמח שוב. נתנו לי ארבעה שבועות כדי שהשיער שלי יהיה כשר הלכתית. כשהגעתי, הם קיבלו אותי בקריאות שמחה: 'הנה, הוא נראה כמו יהודי'".

איך הייתה התחושה להצטרף רשמית לעם היהודי?

"שמעתי הרבה סיפורים על מתגיירים שהרגישו תחושות מיוחדות בטבילה. אני לא הרגשתי שום דבר מיוחד בטבילה ההיא, זה הרגיש לי מאוד טכני. אבל אחרי כמה ימים, כמה חברים מבית הכנסת שלנו הציעו לי להצטרף אליהם לנסיעה מיוחדת. הגענו לחווה מאולתרת באמצע שום מקום. במרכז החווה, עטוף בקש ותבן, היה מקווה מושקע. הייתה שם אווירה מיוחדת של נעימות, וכשירדתי לטבול הרגשתי חשמל. מה שעברתי באותו יום הייתי אמור להרגיש כביכול בטבילה של הגיור עצמו. תחושה אופורית מטורפת שלא הרגשתי לפני כן או אחרי כן. אולי השלמתי את הגיור רק באותו יום", הוא מהרהר.

בניגוד לגרים שמשנים את שמם בסיום תהליך הגיור, תימור בחר להשאיר את שמו ולצרף אליו את השם דוד. "שם הלידה שלי היה בכלל תאמר", הוא מגלה, "ולפני 11 שנה החלטתי להחליף אותו לתימור. באותם ימים חקרתי את השמות והמשמעויות שלהם. מצאתי שתימור זה גילוף של אבן בצורת תמר שהיה בזמן בית המקדש. באותו מקום, להפתעתי מצאתי גם אזכור לשם המשפחה שלי – עקלין. הפירוש שלו הוא סיב מעץ הדקל שהיו משתמשים בו כדי להכין סילאן. אז עיברַתי את השם והשארתי אותו גם לאחר הגיור".

המחשבה הראשונית הייתה לצרף לשם תימור את השם בר גיורא, אך מי שהוריד אותו מהרעיון היה דווקא האדמו"ר מביטשקוב, שמתגורר ביפו. "אני מתארח אצלו לא מעט בשבתות וחגים. אני אוהב את האווירה החסידית בבית המדרש שלו. התייעצתי איתו גם לגבי תהליך הגיור ושיתפתי אותו בתוכניות שלי לגבי השם הנוסף. בבית הדין הציעו לי את השם עמיחי, אבל פחות התחברתי אליו. האדמו"ר הרים גבה והציע שאבחר שם תנ"כי. בבית הדין נזכרתי ברעיון שהתבשל אצלי עוד מימים ימימה. כשאמרו 'וייקרא שמו בישראל' עניתי מיד: דוד. וכך הפכתי לתימור־דוד".

איך המשפחה הגיבה לגיור שלך?

"שיתפתי אותם ברצון שלי להתגייר, וזה נענה בגיחוכים. לפני הרבה שנים ישבנו בשולחן שבירת הצום בחודש רמדאן ואמרתי להם: 'יום יבוא ויקראו לי דוד'. הם חשבו שזאת בדיחה והתחילו לצחוק. אחרי כמה שנים, עוד לפני שהתגיירתי, הלכתי לבית הכנסת לתפילת ותיקין. סיימתי את התפילה, חזרתי הביתה והלכתי לישון. כשהתעוררתי, הלכתי למכולת לקנות חלב. לא שמתי לב שנרדמתי עם הכיפה והציצית, וכך הגעתי איתן למכולת באמצע יפו, בלי להרגיש. כל מי שהיה שם עמד ובהה בי בתדהמה. אפילו המוכר לא אמר כלום, רק לקח את הכסף בשתיקה. יצאתי משם ועוד לא הבנתי למה העולם עמד מלכת. המשכתי ללכת, ואז ראיתי את הצל שלי עם הציציות מתנפנפות ברוח. זה היה הרגע שבו המשפחה גילתה שזה אכן קורה. קיבלתי טלפון מאחותי ששאלה אם הכול בסדר, ראו אותך עם 'כיפה וגנדיש'. התחילו פרצופים, שלחו ילדים לזרוק לי נפצים בחצר, הורידו לי את הדגל ואת המזוזה. בבית שלי כבר אין מזוזה, שברו והורידו לי אותה כבר שש פעמים ושמו אותה ואת הדגל בזבל".

למה אתה ממשיך לגור ביפו?

"בגלל שדוד שלי עקץ אותי בגיל 19, לא יכולתי לחיות חיים נורמליים. לא יכולתי לפתוח חשבון בנק, לא יכולתי ללמוד מקצוע, אף אחד לא רצה לעזור לי. בשלב מסוים הייתי כל כך מיואש, רציתי להתאבד. מחוץ לבית כולם עם רכבים מפוארים ואתה לא מצליח לסגור את החודש כי אתה מוכרח לעבוד במזומן. שנים רבות הרווחתי שכר מינימום. באותם ימים היהדות הכניסה לי הרבה אור ושמחה לחיים. אני כאן ביפו כי אין לי אפשרות כלכלית לצאת החוצה. אני גר בבית שירשתי, למרות שברובו התנחלו לי בני דודים. יש עכברים ואין לי חלונות, כי בני הדודים אטמו לי אותם. אלה החיים שלי, השלמתי איתם".

המטרה: לעורר את עם ישראל

בשנים האחרונות מצלם עקלין סרטוני הסברה ישראליים. "הייתי רוצה לפרוץ יותר לתודעה הישראלית, להיות פרשן לענייני ערבים. רוב האנשים בתפקיד הזה מזויפים, חוץ מצבי יחזקאלי. מאוד הייתי רוצה לחבור אליו ולעבוד איתו. יש מלחמה על התודעה, ואני רוצה לתת את החלק שלי. לנסות לקחת אנשים שאולי יפנו שמאלה ולגרום להם לפנות ימינה, או לפחות שיהיו במרכז. אנשים מתייחסים לזה אחרת כשהם שומעים את הדברים ממני".

הוא מדגים מקרה שבו חש את יכולת ההשפעה שלו גם על אנשי קצה: "אחרי הפיגוע בבקעת הירדן שבו נרצחו אם ובנות משפחת די הי"ד, נסעתי לאנגליה כדי לצלם סרטוני הסברה. פגשתי שם יהודי עם דגל פלשתין, בלי כיפה אבל עם ציצית. בהתחלה הוא אפילו לא היה מוכן לשמוע אותי, אבל כששמע את הרקע שלי הוא התרכך. לקראת סוף השיחה הרגשתי שהוא זז קצת בדעות שלו".

הסרטונים של עקלין נמצאים בכל הרשתות החברתיות. "אני מתמקד כיום יותר באינסטגרם, כי שם אני מרגיש יותר הצלחה. הסרטונים שלי שם הגיעו למאות אלפי צפיות, והמון שיתופים אורגניים. בניתי קהל מגוון", הוא מתאר בסיפוק. "פונים אליי הרבה ערבים שרוצים להתגייר. דחיתי את כולם. כשערבים פונים אליי, קודם כול אני חוסם אותם. אם אני רואה שהם מתורבתים, אני מנסה באופן אינטלקטואלי להוריד אותם מזה. הם לא יסתדרו. זה לא בשבילם".

סרטוני ההסברה שלו מתאפיינים בחתירה להצגת אמת ברורה ושורשית. "המטרה שלי היא להיות כמה שיותר אמיתי. מה שמייחד את סרטוני ההסברה שלי, ומבדיל בינם ובין אחרים, זה שהנרטיב שאני מציג הוא נרטיב תנ"כי. כלומר, אני ציוני ברמה הדתית. אני לא בהכרח נכנס לטענות שמציג השמאל. הם מתייחסים להכרזת בלפור, להסכמי האו"ם ולחלוקת הארץ. אני בכלל לא נכנס לזה".

לדבריו, בשיח הקיים אין מספיק דגש על האכזריות של הערבים. "אף אחד לא מדבר על הצורה שבה הערבים באמת חושבים, מאמינים ומתנהגים. אני נותן את המבט על החברה הערבית מבפנים, בתור מי שהיה אחד מהם. בהתחלה התכנים שהכנתי היו מיועדים נטו ליהודים. לא חיפשתי לקוחות אחרים. ניסיתי לעזור ליהודים שאין להם מושג מה קורה כאן להבין את המצב יותר לעומק. כל שנה יש גלי עלייה של יהודים. אם הם לא דתיים, הם נופלים לבועה התל־אביבית ולתפיסות שלה. בהמשך, כשהבנתי שיש לי גם עוקבים שאינם יהודים, התחלתי לתת להם כלים איך להתמודד עם הערבים".

כחלק מהעשייה שלו ברשתות החברתיות הוא עורך שיחות וידאו משותפות עם ערבים כדי לחשוף את הפרצוף האמיתי שלהם. "אני מוציא מהם את השיח האמיתי, מתרגם את זה לערבית ומעלה את זה לעוקבים – שיראו עם מי יש לנו עסק. למשל, ראיינתי ערבי משכם. הוא אמר לי 'אין לי בעיה איתך כבן אדם, יש לי בעיה איתך בתור כובש'. עניתי לו בשאלה: 'כשיש פיגועים ומחלקים ממתקים, מה אתה חושב על זה?'. 'אני הראשון שעושה את זה', הוא השיב. אני לוקח את השיח הזה ומשתף אותו עם הצופים שלי. אני גם משתדל להראות אהבה להתיישבות, כי יש הרבה פעילים גם מהצד הישראלי שמתנגחים בהם". עקלין גם מקיים שיח קבוע עם ערבייה מכווית, שבאמצעותו הוא מוכיח שהעובדות לא ממש מעניינות אותה. "כל מה שהיא רוצה זה לקבל סימפתיה. הם רוצים שהעולם ירחם עליהם, לא משנה מה הם עשו".

את סרטוני ההסברה הוא מפיק בעצמו מאל"ף ועד תי"ו. "אף אחד לא תומך בי. בניתי את הכול מאפס. זה לא קל, אבל אני לומד ומגיע לכמה מאות אלפי צופים. אם יש לי מזל, סרטון שלי יכול להגיע גם למיליון צפיות. תלוי בעוצמה שלו". חלקם מקבלים הדים רבים בעקבות שיתופים. באחד המקרים, הסרטון היה עוצמתי במיוחד וגרף מאות אלפי צפיות, אך אז להפתעתו הוא הוסר בעקבות תלונות ואף הושעה עקב כך במשך ארבעה חודשים מאותה רשת חברתית.

עקלין לא ממש אוהב שמשווים אותו למסבירן הערבי הפרו־ישראלי יוסף חדאד. "אני מגיע עם אמת אולטימטיבית. אני לא מסלף שום דבר", הוא רומז. "אני מאמין שזאת ארץ ישראל השלמה, שהייתה אדמת היהודים מאז ומתמיד. לבוא ולהילחם על זה – זה תיקון של עיוות היסטורי. אני מרגיש שאפשר להביא את זה לידי ביטוי בעזרת הנרטיב התנ"כי. התזה שלי היא שערביי ישראל והערבים הפלשתינים לא כל כך שונים זה מזה. יוסף חדאד טוען שיש רק כמות זעירה של ערבים קיצוניים שעוינים את המדינה ושהרוב המוחלט אוהב את המדינה ורוצה להיות חלק ממנה, אבל זה שקר. הרוב המוחלט רוצה לנצל את המדינה ולהשתמש במשאבים שלה, אבל זה לא אומר שהם רוצים להיות חלק ממנה. הערבים הישראלים לא מתגייסים לצבא ולמשטרה בגלל אהבתם למדינה, אלא בגלל שהם יודעים שיקבלו הטבות ומבינים שזה ייתן להם עתיד יותר טוב. הם גם מקבלים נשק וזה משהו שמדליק אותם".

ביום־יום הוא מלמד אנגלית בחמישה תיכונים וחטיבות ביניים ברמת גן ובגבעתיים, מזה כשנתיים. "רוב התלמידים לא מכירים את הסיפור שלי", הוא מחייך. "כשהם מגלים את זה, הם מתחילים לחקור אותי בנושא. אני מספר להם על קצה המזלג. בדרך כלל קשה להם לעכל את זה, לוקח להם זמן. פעם אחת הבנות שאלו אותי בשיעור שאלות פוליטיות ונתתי להן את התשובות שלי, מה שסיבך אותי מול הנהלת בית הספר וההורים הקפלניסטים. אמרתי למנהלת שלא אמרתי שום דבר פסול והייתי אומר אותם דברים מול מצלמה. מאז לא דיברו איתי מילה בנושא".

מה השאיפות שלך לעתיד?

"אני בן אדם לא צפוי. לפני כמה חודשים התחלתי לבדוק אפשרות ללימודי סמיכה לרבנות, אבל היום אני עדיין לא שם. אני צריך לתת לנפש שלי הרבה זמן להחלים לפני שאני נכנס לפרויקט כזה ולהפוך לדמות שמשפיעה על אחרים בתחומים הללו. זה לא רק לרכוש ידע ולקבל את הטייטל, צריך גם להיות שם ברמה הרוחנית. אני מאמין שזה יקרה בשלב מאוחר יותר בחיים שלי. עד אז אני רוצה להמשיך לתת קול אותנטי בתוך הסכסוך הישראלי־פלשתיני, כדי שעם ישראל יתעורר".

***