"הרבה דברים התפספסו השנה בגלל המלחמה", זה משפט שמשתמשים בו אצלנו בבית בעיקר כדי להסביר לשני הבנים הגדולים למה השנה לא חגגנו להם ימי הולדת.
למה לא חגגנו להם גם בשנה שעברה? זו כבר באמת קושייה מצוינת, אבל כידוע לשאול שאלות ולזרוע ספקות זו תורתו של עמלק, לא של יהודים מאמינים כמונו. על כל פנים במקום להקהות את שיניהם כמו שרציתי, אשתי טענה שצריך לתת מענה לתחושת ההזנחה של הילדים. ולא, להזמין את כל החברים שלהם למסיבת יום הולדת מאוחרת אצלנו בבית זו לא התשובה. אנשים חפצי חיים אנחנו.
הייתה זו דווקא אשתי שהגיעה עם הצעה מהסרטים: "ניקח את הבנים ליום כיף על חשבון בית הספר וזו תהיה חגיגת יום ההולדת שלהם". מדובר בהברקה שעשתה עלייה מארץ ההברקות. אומנם עיון מפורט באותיות הקטנות הבהיר שאשתי סיימה את תפקידה בעצם העלאת הרעיון ושאת יום הכיף עצמו עם הבנים אני זה שאצטרך ליישם כי "אתה ההורה הכיפי" - אבל ניחא.
אז שאלתי את הבנים מה הם רוצים לעשות ביום הכיף שלהם. הם אמרו שהם רוצים ללכת למשהו שנקרא מתחם "גיימינג". כי זאת יש לדעת, היום ילדים כבר לא "משחקים במחשב", ילדים הם "גיימרים". כי אם יש משהו שהקדמה לימדה אותנו זה שאם לוקחים משהו חסר תועלת ונותנים לו תואר מרשים זה הופך אותו פתאום לרציני. כמו גיימר או קואוצ'ר או אדוני שר הביטחון. אני סוטה מהנושא.
בקיצור, הילדים רצו מחשבים, אבל אשתי טענה ובצדק שכל המחשבים האלה רק "דופקים להם את המוח" אז החלטתי שלא הולכים למתחם הגיימינג עד שלא מטיילים קצת בטבע.
לזכות מדינת ישראל צריך לומר שהמצב הביטחוני מאוד עוזר לצמצם את אפשרויות הבחירה ובכך לייעל את תהליך מציאת המסלול. חיפשתי בגוגל מסלול מעגלי קליל באזור גבולות מדינת ישראל שעל פי תוכנית החלוקה ויצאנו לדרך.
התחלנו בשביל האירוסים שביער האילנות, ואני נאלץ לחטוא במשחק מילים כשאני אומר לכם שלשביל האירוסים הגענו בשביל האירוסים. או איך שאמרתי לבנים שלי בפרפרזה מזעזעת על שירי שלמה ארצי - "בואו נראה שדות של אירוסים, יותר מזה אנחנו לא צריכים".
בכל אופן מה מסתבר? ממש כמו סי היימן בשעתה, גם הטבע לא עובד בשביל אף אחד והאירוסים החמקמקים בכלל לא עמדו בפריחתם. אני לא יכול לתאר לכם את האכזבה של הבנים שלי, בעיקר כי לא הייתה כזו. השניים היו נעולים על הגיימינג וכל הסיבוב הזה בטבע לא באמת עניין אותם.
אבל אני החלטתי שהם יעברו חוויה אמיתית ויהי מה. אז חתכנו משם לנחל אלכסנדר.
"אבא, למה קוראים למקום הזה נחל אלכסנדר?" שאל אותי הגדול בפרץ מפתיע של עניין.
"כי יש כאן מים שזורמים מכיוון אחד אל הכיוון הנגדי, חמוד", הסברתי לו בנועם, "אם המים היו סטטיים יותר אז זה היה נקרא מעיין אלכסנדר".
אחרי שהשכלנו ניגשנו לצפות בצבים המרשימים שהשתזפו על גדות הנחל.
"אתם יודעים מה צב שואל את חבר שלו כשהם נפגשים, נכון?" החלטתי להשתמש ביכולותיי הקומיות כדי להרשים את הילדים, "מה המ־צב?"
הילדים שלי עוד בגיל שזה עובד עליהם ההומור הזה.
הבן הגדול הצטרף לחגיגה. "איזה צמח הצב הכי אוהב?" הוא שאל, ומיד ענה: "ח־צב!"
לא רע.
הבן השני גם לא טמן ידו בצלחת. "מה הפרשה האהובה על הצב?" הוא שאל. "צו", עניתי. "לא, ויקהל־פקודי. כי זו פרשת בר המצווה שלו", עדכן הילד, ואני עד עכשיו לא יודע להגיד לכם אם הוא גאון קומי או ילד מאוד מאוד מוזר.
הלכנו עוד קצת לאורך הנחל, הילדים טיפסו על כמה עצים כי הכרחתי אותם, ואחרי שהרגשנו שנעקצנו על ידי מספיק יתושים עשינו את דרכנו חזרה לרכב ואל הגיימינג המיוחל.
כפי שחשדתי, כל הגיימינג הזה היה בעצם לשחק באותו משחק שיש בבית רק באווירה של קניון תוך יצירת חור בכיס של אבא. הילדים שיחקו במחשב בזמן שאני נמרחתי על הספות של המתחם באופן שלא כיבד לא אותי ולא את חוקי המקום, כפי שטרח לעדכן אותי האחראי. או במילותיו שלו: "אדוני מרייר לנו על הריפוד".
"אני לא מרייר אני מריירינג", ניסיתי להשתמש בנשק שלו נגדו. הוא לא התרשם.
אחרי שעתיים ניתקתי את הילדים מהמחשבים כמו שמורפיאוס ניתק את ניאו במטריקס כדי להחזיר אותו לעולם האמיתי, כי אמא שלו תכעס מאוד אם היא תשמע שהוא לא אכל צהריים. אכלנו מה שאכלנו, ואני החלטתי שאי אפשר לסיים את היום באקורד הדיגיטלי הנוכחי וניצלתי את הסמיכות לים כדי להחליט על ביקור ספונטני בחוף.
למזלי היינו סמוכים לחוף הנפרד. כמובן שזה היה היום של הנשים, כי למה שהמציאות תתיישר לפי מה שנוח ליאיר יעקבי. איך גיליתי שזה היום של הנשים? עזבו חבר'ה, לא תשאלו שאלות לא תשמעו אמיתות מבהילות. די יהיה לומר שאם אתם בסיטואציה שבה המון זוגות עיניים נלטשים בכם בפליאה מהולה באימה אז זה לא בהכרח כי אתם המצחיק ההוא מבשבע.
מהון להון מצאנו לנו חתיכת חוף שוממת ומרוחקת מהפדיחות של אבא ונכנסנו למים.
הידעתם? עונת המדוזות התחילה. כי אני לא ידעתי. כמעט שנעקצנו, אבל למזלי עבר שם איזה בחור מהאלה שהם כל כך שריריים שאם הם שוכבים על הצד הם יותר גבוהים מאשר כשהם עומדים. מכירים את אלה? שאם הם קופצים ממטוס בלי מצנח הם דואים למטה בעזרת שרירי הכנף שלהם? לא חשוב, בשורה התחתונה הוא כנראה במקור שלו בן־ים או משהו כזה, כי הוא שלף את המדוזה מהים בנונשלנט ואז סימן לי שאני יכול לגשת עם הילדים והוא יסביר להם קצת על המדוזה. ואללה, היה באמת מרתק.
"אתה יודע מה הפרשה האהובה על המדוזה?" שאל אותו הבן הספק־גאון שלי, "פרשת צו. מה הסיכוי".
חזרנו הביתה בדיוק בזמן כדי לפזר לאמא חול בכל הבית וכל היום כולו הוכתר בהצלחה. כשאשתי שאלה את הילדים ממה הם הכי נהנו, הבן הגדול שלי הפתיע ואמר שדווקא מהסיבוב הנחמד בשביל האירוסים.
"אז בשנה הבאה עושים אותו דבר?" שאלתי בתקווה שעלינו פה על סטארט אפ שיגאל אותי ממסיבות יום הולדת מאתגרות בבית.
"כן, אבל בפעם הבאה נלך לחוף הנפרד ביום של הגברים", אמר הגדול.
"מה אמרת???" אשתי קפצה.
"אל תקשיבי להם, סתם מדברים שטויות", צחקקתי לעברה בהיסטריה, "זה כנראה כל הגיימינג הזה, את יודעת, דפק להם את המוח".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***