משדה מואב אל עיר דוד

ירושלים של זהב

אני כותב ביום שלישי, ולכבוד יום ירושלים שיחול הערב בדקתי ביד 2 כמה שווה העיר העתיקה בכסף, כי את שוויה הרוחני כנראה לעולם לא נצליח להעריך. אז הנה, הצצה חטופה: כמעט שבעה מיליון לדירת ארבעה חדרים באזור המרוחק מעט מהכותל, אחד עשר מיליון לפנטהאוז שלושה חדרים, עשרים מיליון לדופלקס ותחזיקו חזק – תשעים ותשעה מיליון לדירת ארבעה חדרים ענקית ברחוב התמיד. מה שזרק אותי מיד אל המכתב שכתב הרמב"ן לבנו נחמן בשנת 1268:

"יברכך ה' בני נחמן וראה בטוב ירושלים,

בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך... ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכול... ועם כל חורבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפים, ואין ישראל בתוכה רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות.

והנה זירזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת. כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית...

כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצור וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזכו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בניינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה, ואתה, בני, אחיך ובית אביך כולכם תזכו בטוב ירושלם ובנחמת ציון.

אביך הדואג ושוכח, רואה ושמח,

משה ב"ר נחמן זצ"ל".

ככה זה היה: העיר הפקר, כל מי שרוצה לוקח חורבה ומשפץ. ככה זה היום: עשרות מיליוני שקלים. גרושים ביחס לערכה הרוחני.

וראה בטוב ירושלים

ולכל מי שהנתונים מיד 2 רק גרמו לו להתרגז, כי יוקר המחייה, כי זילות השקל, כי יהודים מחו"ל קונים בשביל המצפון ומעלים את ערך הדירות, אז הנה מתנה ירושלמית מתוך סיפור על הרב זוננפלד זצ"ל שהופיע בשיחת השבוע של חב"ד:

"יהודים שעלו זה מקרוב מחוץ לארץ לירושלים, באו לביתו של הרב יוסף חיים זוננפלד והתלוננו על חסרונות שמצאו בירושלים ובתושביה. הקשיב הרב זוננפלד לדבריהם ואחר כך אמר: 'כאשר חזרו המרגלים משליחותם לתור את הארץ וסיפרו את שראו, מכנה אותם התורה "מוציאי דיבת הארץ רעה". הם לא אמרו דברי שקר, אבל עצם ההסתכלות לעבר הדברים השליליים שאולי יש בארץ ישראל, היא בבחינת הוצאת דיבת הארץ'. וסיים: 'כך אני מפרש את הפסוק "וראה בְּטוּב ירושלים" – יש לראות תמיד רק את הצד הטוב של ירושלים'".

שידור חוזר

מדי פעם מתנגן בבית שלנו פסקול לא-מוזיקלי, בלתי נתפס – שידורי הטלוויזיה מן הבוקר הנוראי של שמחת תורה. את השידור החי לא שמענו, בשעות הראשונות של ההתרחשות עוד היינו בבית הכנסת, לאחר שקמנו כמו כולם לשמע אזעקה, הכחשנו כמו רבים אחרים שמדובר באזעקת שווא וממילא אין בביתנו מקלט ללכת אליו. ההמשך כביכול ידוע לכולנו, עד כמה שאפשר לדעת זוועה שאין לדעת, אבל החזרה לשעות הראשונות מצמררת במיוחד. בדיעבד אנחנו יודעים שבשעות הללו נטבחו אחינו ביישובי העוטף, בשדרות, באופקים ובשטחי הנובה, אבל בחדשות של הבוקר מדווחים על שני רחפנים שאולי חדרו את שמי ישראל ועל שמועות שנבדקות. אחרי כמה זמן מגיע סרטון של טויוטה יורה לכל עבר בשדרות, ובשלב מסוים אומר הכתב שהוא עושה משהו לא מקובל, אבל חברים שלו מהעוטף שולחים הודעות שמחבלים השתלטו על בתיהם והוא מכוון בשידור חי את צה"ל לאן להגיע. טירוף מטורף.

בתוך הטירוף הזה האוזניים שלי נתפסות על רגע שמשודר כמה דקות לפני שמונה, שעון שמחת תורה, ובו נשמע מוחמד דף יימח שמו אומר: הזהרנו את הציונים שלא ייגעו בהר הבית, לא שמעו לנו, אז זה המחיר.

הוא אומר שלא שמענו להם אז, ואני אומר שאנחנו לא שומעים להם היום. אז הקשיבו הקשיבו: זה לא המצור על עזה ולא הכיבוש, זו לא בעיית הפליטים ובטח לא המדינה הפלשתינית. זה ההר. זו ירושלים – שם מבחינתם לב ליבו של הסכסוך. ולא, הסכסוך לא ייפתר גם כשייתנו להם את הר הבית, כי הם מבינים את מה שאנחנו כמדינה עוד מכחישים: המאבק הוא על הרוח שתנשב מירושלים ומהארץ הזאת לכל העולם, רוח חרב האסלאם או רוח תורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. כל השאר אחיזת עיניים.

ירדה שנאה

אבל הסיפור האמיתי לא התחיל ביום ירושלים, הוא התחיל בשבועות. ביום שניתנה תורה על הר סיני, שעליו אמרו חז"ל שירדה בו שנאה לאומות העולם על ישראל. מכל הימים בשנה, אולי שמחת תורה הכי מדויק לסיוט שהתרגש עלינו. הם לא יכולים לקבל את העובדה שיש תורת חיים בעולם, הם לא יכולים לשאת את המחשבה שהמתנה הזאת נפלה בחלקנו. לראות תורה שמכניעה את החיים עוד איכשהו הם יכולים לקבל, אבל תורה ששמחים בה, שרוקדים בה, שנותנת תקווה ואושר – את זה הם היו חייבים לנפץ.

גם בשל כך אני מרגיש שאני נכנס לשני הימים הללו, יום ירושלים ושבועות, בחרדת קודש ובתחושת זכות עצומה. מי אנחנו לקבל את המתנות הללו, הלוואי שנכיר ביופיין. כולנו.

רות עבור

המגילה המופלאה הזאת שנקרא בשבועות, מגילת רות, הייתה יכולה להיקרא בקלות מגילת שמות. כל השמות רוויי משמעות, אין שמות סתמיים מהסוג של "אהבנו את הצליל". פער השמות בין הדור הראשון לדור השני זועק לשמיים. ההורים של נעמי ואלימלך הביעו אמונה עצומה. אלימלך – לא צריך להסביר יותר מדי, קרבת ה׳ שבאה לידי ביטי במילה אלי, הא-ל שלי, יחד עם הכרה במלכותו של הקב"ה בעולם. נעמי – הנועם שלי, מתיקות, מידות טובות. חכמים אומרים שהשם התממש בה, שהייתה נעימה במעשיה. אבל אלימלך ונעמי כבר מטביעים בילדים שלהם שמות אחרים, מחלון וכיליון, שמות שמדברים בעד עצמם, הכנה לרילוקיישן הצפוי למואב. הורים שמכנים את הבן שנולד להם כיליון מהדהדים פסימיות מוחלטת. אומנם חז"ל אומרים שמחלון וכיליון נקראו על שם סופם, אבל גם השמות המקוריים שמוזכרים בדברי הימים שבורים לא פחות – יואש ושרף. ייאוש ושריפה. עוד מאותו כיליון. עורפה – זו האישה שתוותר על חיים של אמונה ותעדיף חיים חסרי פשר, היא זו שתפנה את העורף. ורות היא זו שייצא ממנה דוד שריווה את הקב"ה בשירות ותשבחות.

והאמת, שהנדב"ר הצבאי מסביר את רות באופן הרבה יותר קולע – כולנו מכירים את "רות עבור" ו"רות סוף". רות בצה"לית פירושה: קיבלתי. אולי זו התכונה הכי עמוקה שלה, היכולת לקבל. היא מקבלת את המציאות הקשה שניחתה עליה. היא מקבלת את השליחות החדשה, היא מקבלת את אלוקיה ואת עמה של נעמי. היא המקבלת האולטימטיבית, אולי בזכות זה זכתה להביא לעולם את מידת המלכות, זו שנאמר עליה שאין לה מעצמה דבר ודווקא בשל כך היא כוללת הכול.

מגילת התקווה

אני מוצא השנה במגילה הזאת תקווה רבה. יש הרבה קווים משיקים בין סיפור המגילה לסיפור שלנו. שנות ראשית הציונות דומות בעיניי לשנות כיבוש הארץ בימי יהושע. מנהיג מובהק, תחושת אחדות סביב הרעיון הציוני. אחר כך מגיעים ימי "שפוט השופטים", דור ששופט את שופטיו. שבר מנהיגותי, אין סמכות ברורה, וכולם צועקים שהמלך הוא עירום, ממש כמו היום – משבר מנהיגותי עצום. אם לא די בזה, בחלוף ימי האופוריה של יהושע, ימי השופטים מלאי מלחמות והקזת דם ובתקופת מגילת רות רעב כבד בארץ. והנה, יש גם מי שנשבר ועוזב, ולא סתם מישהו – משפחה חשובה, משפחה מנהיגה ועשירה. אבל הרוב לא נשבר, הרוב סובל ונשאר. אני מאמין שבימים השבורים הללו, אם מישהו היה אומר שבחלוף ארבעה דורות תתחדש מלכות ישראל על ידי דוד המלך, ודור אחד אחריו כבר יתחילו ימי השגשוג, השלום והמקדש של שלמה, זו הייתה נראית נבואת שטות, אבל כך בדיוק קרה. לגאולה יש קצב משלה, מישהו מלמעלה טווה את החוטים. וגם אז, כמו עכשיו, המחשבה של אלימלך שהאושר יתממש בעולם הגדול, ששם יוכלו בניו למצוא עתיד – כל זה קורס. ועל אף שנעמי חוזרת לא בהכרח מסיבות אידיאליסטיות עמוקות, רק מפני שפקד ה׳ את עמו לתת להם לחם – החזרה הטבעית הזאת מבשרת מבלי דעת על הגאולה שבפתח. בקרוב אצלנו. חג שמח.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***