ירושלים מעבירה בכל אחד מאתנו איזה זרם מיוחד. זו יכולה להיות חוויה של קדושה או רטט של כמיהה. זה עשוי להיות כאב חד של חורבן, או ניתור בלב למראה הגאולה הנראית לעיני בשר.
מה הסיבה שמקום אחד בעולם מעורר כל כך הרבה רגשות מכל כך הרבה צדדים?
ירושלים אוחזת ביד אמיצה את עומק הזיכרון הלאומי המשותף שלנו. היא הקוד העמוק של זהותנו הלאומית. היום יום ירושלים – אנחנו שמחים בשמחת הבנים ששבו לביתם המאוחד. שמחים על שיקומה ההולך ומתקדם של זהותנו היהודית המקורית.
הראו לי קטע מעיתון שהודפס חמש שנים לאחר איחודה של ירושלים בששת הימים. ובו מתוארת כניסתו של חייל אל הרובע היהודי החרב.
הקטע מתאר את סערת הנפש של חייל שפורץ פנימה אל הרובע המחולל ולמראה עיניו הנדהמות - עיי חורבות של העיר העתיקה. כאילו נערם הרובע כולו לערמות ערמות של אבן ועפר, עץ וברזל. וממשיך הכותב לספר על הזעזוע של אותו חייל: "בעיניים דולקות ובאצבע מושטת הצביע על תל של שפכי אדמה ואבן ואמר: כאן היה בית זה וכאן היה בית כנסת זה. והוא ניצב שם בין החורבות ותילי ההרס ושאלה גדולה ניצבה בפניו: כיצד יהיה ניתן לשקם או לשחזר רובע זה, כדי שיחזור לצורתו וקדמותו. היכן כאן ההתחלה והיכן כאן הסוף?"
אנחנו כעת במלחמה מרה שנטושה בינינו ובין רוצחים אכזריים, שלמרבה הזעזוע מקבלים תמיכה מאנשים רבים בעולם ואפילו מכמה מדינות מערביות. אנחנו מביטים אל עיי החורבות שנותרו מעוטף עזה ושומעים על מה שמתרחש בצפון.
אי אפשר שלא לחוש את תחושת הזוועה של העמידה אל מול החורבן. את תחושת הספק "האם נוכל לשקם את ה'רובע' שלנו?
אנחנו שומעים את הקולות השונים בישראל. את מגוון ההתייחסויות אל המצב הלאומי הנוכחי שחלק מהן מעורר בתוכנו סלידה עמוקה, אבל דומני שהרוב המכריע מרומם את רוחנו.
כשמשה רבינו יורד מן ההר הוא שומע קולות רועשים העולים מן המחנה למטה. והוא אומר ליהושע בן נון תלמידו – "הקולות שאתה שומע בתחתית ההר אינם קולות מלחמה. שלא תטעה!"
וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
אי אפשר להתבלבל - זהו קול של 'ענות' – קול של קושי ועינוי. אבל הקול הזה יכול לבטא מצבים שונים. תלוי בפרשנות לאותו הקושי. הוא יכול להיות קול של ייסורי גבורת הלוחמים בקרב והוא יכול גם להיות קולה של הנפש האובדת בסבך המאורעות ונואשת מתקווה לישועה. אבל הקול היותר נורא ומחריד את הנפש הוא הקול השלישי - "קול ענות אנוכי שומע".
מה הוא קול ענות? מה הקול הזה בעצם אומר? מדוע אין לו תיאור בדומה לגבורה או לחולשה, כבתחילת הפסוק?
רש"י מסביר במקום: "קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו".
זה מעניין!
יש קולות שאדם מוציא מתוכו בשעה של קושי גדול. אותם קולות בדיוק, יכולים להביע גבורה נעלה או חולשה אנושית וקריסה אל מול הקושי.
יש קולות מן הסוג השלישי. אלו הם קולות של עינוי אבל אינם ביטוי של הנפש הסובלת, אלא ליצור עינוי וכאב לאלו השומעים אותם; קולות של מרי או חרדה. של פירוד או חולשה.
ראש ממשלה אשם. אשתו אשמה. העולם לא נחמד. הדתיים מסוכנים. המזרחיים לא מספיק אינטליגנטים. מהומה על מהומה, המענה את הנפש בלא מוצא.
קול ענות אנחנו שומעים!
אבל מהו הניגון של ירושלים ?
אנחנו חוגגים היום את שמחת שחרורה ואיחודה של ירושלים, אבל גורלה ושמחתה של עירנו הקדושה כרוכים בגורלם של ישובי עוטף עזה ובגורלם של ישובי הגליל.
ירושלים מתפללת בצפיה מתוחה, על בניה הלוחמים בעזה ועל אלו הממתינים בדריכות בגבול לבנון.
וירושלים אומרת לנו לא לשקוע. לא לשקוע בתוך האבלות שלנו. לחשוב שמגיע לנו להיחלש כי החיים מראים לנו את פניהם הפחות יפים.
וירושלים בודאי לא מציעה שניגרר אל מקומות של שפלות רוח. להפגין בגסות ובקוצר רוח, להתריס ולבזות ולהשפיל מחוסר אונים להשפיע על המציאות עצמה.
ירושלים מתנשאת בראש ההרים וכפי שחכמינו לימדו – "הנצח זו ירושלים!"
מהו הנצח של ירושלים?
כל מקום גיאוגרפי על פני כדור הארץ קיים לנצח לכאורה.
במה התייחדה ירושלים שהיא היא הנצח?
מדוע היא מעבירה רטט שכזה בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה ארצות ברחבי העולם ולאורך כל כך הרבה שנים?
מהו הסוד שלה?
בקהילות אשכנז אומרים בתפילת נעילה פיוט מצמרר:
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה
בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה
וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה
וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ
מהו סודו של ה"בכל זאת"?
אם נסתכל על ירושלים מן הצד העירוני שלה ואם נראה את האבנים ההרוסות מצידן החיצוני, תחרד נפשנו כחרדתו של אותו חייל ששב אל העיר העתיקה ועמד נדהם אל מול חורבנה.
אבל אנחנו יודעים שזו עיר האלוהים. שהעיר הזו מרכזת בתוכה את הנוכחות האלוהית לעולם כולו. וההכרה הנצחית ההולכת איתנו מיום היותנו לעם, היא שמה שהוא אלוקי - אינו ניתן לשינוי. אינו ניתן לניצוח. שיהיה מה שיהיה – בסופו של דבר, תשוב אלינו ירושלים. ישוב אלינו הניצחון.
לכן – "ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה". אנחנו מתמסרים לקב"ה במעשינו ובנכונותנו למסור את נפשנו ואחר כך גם עינינו אליו- בתפילה ובביטחון שיסייע וישלים את מעשינו.
אנחנו לא אומרים שאנחנו בירושלים או בארץ ישראל "כי אין לנו מקום אחר", או "כי לא רוצים אותנו בשום אחר מקום בעולם".
זהו קול ענות חלושה!
אנחנו ניצבים בירושלים מצהירים את בריתנו אתה, כפי שאדם עומד ומצהיר על עצם חייו; על עצם קיומו. אין לנו קיום בשום מקום אחר ולכן – כשם שלא נשכח את יד ימיננו ולא משנה כמה מכאיבה היא תהיה, כך לא נשכח את ירושלים
אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם - תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ - אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי
אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם - עַ֗֝ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
קולה של ירושלים הוא קול הגבורה. הוא קולה של האומה שאינה נכנעת בשום מצב. שלא משנה מה יעבור עליה היא תקום ותשוב אל גדולתה. זה מה שאנחנו שומעים שירושלים מדברת אתנו!
אותו חייל שראה את עיי החורבות, לא דמיין איך ניתן יהיה להקים אותן מחדש ובכפל כפליים לפאר את חוצות ירושלים. גם אנחנו יכולים להיות בטוחים בניצחונה ולהאמין שמתוך ההריסות נקום מחדש מחוזקים בכפל כפליים.