דברים שבעל פה

אנו מציינים את שבועות כחג מתן תורה, ומתייחסים בעיקר לתורה שבכתב. אולם חז"ל מדגישים שגם התורה שבעל פה, על ראשיתה ועקרונותיה, נמסרה בסיני: "מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני" (ברכות ה ע"א), מקרא, משנה ותלמוד. המסירה הכפולה הזו מסבירה במדרש את הפער שבין "נעשה ונשמע" ל"כפה עליהם הר כגיגית", שכן את התורה שבכתב עם ישראל ששו לקבל, אולם הכפייה נדרשה בעבור התורה שבעל פה (תנחומא נח).

מבארת את המסתורין

והנה רבי יוחנן קובע בגיטין (ס ע"ב) שהברית בין הקב"ה לעם ישראל נכרתה דווקא על "דברים שבעל פה". המדרש (תנחומא, כי תישא) מספר שהקב"ה סירב לבקשת משה לכתוב את התורה שבעל פה, מפני שצפה שאומות העולם עתידות לתרגם את התורה ולקרוא בה, ובעתיד אף יאמרו לקב"ה "אנו ישראל". או אז יאמר להם הקב"ה: "אתם אומרים שאתם בניי, איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו - הם בניי. ואיזו היא? זו המשנה שניתנה על פה". הייחוד של עם ישראל הוא שיש לנו תורה שבעל פה, והיא המזכה את עם ישראל בתואר בנים. היא נייר הלקמוס המבחין בינינו ובין אומות העולם: "שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם" (שמות רבה שם). מדוע דווקא התורה שבעל פה היא הברית? מה הפשר של היותה מסתורין?

ראשית, באופן הברור "אין תורה שבכתב יכולה להתבאר כי אם על ידי תורה שבעל פה" (כד הקמח, תורה, א). תורה שבעל פה היא ההופכת את התורה שבכתב מספר חתום לבהירה ומקוימת. לפי רבנו בחיי (כי תישא לד) אומנם המדרש קרא לתורה שבעל פה מסתורין, אבל הכוונה שהיא המבארת את המסתורין – את התורה שבכתב. יתרה מזו, התורה שבעל פה אינה רק מבארת את התורה שבכתב, ובכך מבארת את הרצון האלוקי ואת דרישותיו, באמת היא הדרך היחידה להפוך את התורה לתורת חיים. נשמת אפה של התורה שבעל פה היא הדרישה שהיא תהיה בעל פה. בראש ובראשונה מפני שהיא ביאור כל הפרטים הנכללים בתורה שבכתב, "והפרטים אין להם קץ" (תפארת ישראל סח). הכתיבה היא מוגבלת מעצם טבעה, וממילא מצמצמת כל רעיון ודרישה אלוקיים, "דכל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל" (גור אריה, כי תישא). לפיכך כדי שהתורה תהיה תורת חיים, היא זקוקה למערכת מלווה ענפה שתהיה בעל פה ותכיל את הפרטים, הזמנים והדורות. דברי התורה החיים במסורת התורה שבעל פה הם מקור ההלכה והמשפט, ולא הספר (רש"ר הירש, בראשית).

שנית, על פי פשט הדברים המסתורין הם התורה שבעל פה. במדרש המוזכר הסבירו חז"ל שהכפייה נדרשה לתורה שבעל פה משום "שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול", "שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה". לעומת זאת התורה שבכתב "אין בה יגיעה וצער, והיא מעט". אומנם התורה שבעל פה נתקבלה בכפייה (ואחר כך הדור קיבלוה), אבל דווקא עליה נכרתת הברית, משום שהיקפה, פרטיה ודרישת העמל שבה מעידים על חיבור לקב"ה "לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו".

הנקודה השלישית, העמוקה והפנימית יותר, היא שנתינת התורה שבכתב הייתה אירוע חד פעמי בהיסטוריה, והיא אירוע אשר תם ונשלם. זו מסירה חד־כיוונית של התורה: הקב"ה נותן ואנו במעמד של מקבלים. תורה שבעל פה היא היפוך מוחלט של התנועה הזו. היא אירוע מתמשך ומתעצם, אשר נקודת ההתחלה שלו מצויה בסיני, ומאז הוא הולך ונמשך עד אחרית הימים. מצד אחד הקב"ה מוסר למשה במעמד הר סיני "אפילו מה שהתלמיד שואל לרב" (שמות רבה, כי תישא); ומצד שני היא מתהווה בכל יום, ולכן אינה יכולה להיכתב, שאין לה קץ. ממילא החלק האנושי מושקע בעיקר בתורה שבעל פה, "והיא שייך למקבל יותר" מהתורה שבכתב (תפארת ישראל סח). המהר"ל מזהה שהמשמעות הזו של החיבור באה לידי ביטוי בעובדה שתורה שבכתב נכתבת – ולכן היא עומדת מחוץ למקבל, ואילו תורה שבעל פה "היא בפה האדם, והתורה היא עימו לגמרי... ולא נקרא 'תורתו' רק על ידי תורה שבעל פה". לכן כרת הקב"ה את הברית איתנו דווקא עליה, שהיא יכולה להיקנות לנו, ואנו יכולים להידבק בחיבור אל הקב"ה דרכה.

שותפים ביצירת התורה

משמעותם העמוקה של הדברים היא שהקב"ה הפך אותנו לשותפים ביצירת התורה, דור דור ורבותיו, אתגריו, יצירותיו ופסיקותיו. נכון הוא שלא כל הרוצה ליטול את השם ייטול, וכמו שהצד האוחז רק בתורה שבכתב, כדוגמת הקראים שבכל הדורות, אינם משלומי אמוני ישראל, כך הצד שנוטל את השם כרצונו הוא בבחינת רפורמה. ברם מהות עומק התורה שבעל פה ודאי שייכת לכלל ישראל, אף אם המובילים והמטמיעים אותה הם תלמידי החכמים.

חז"ל מדגישים במקומות רבים את ייחודה של התורה שבעל פה בנקודה זו. החל מתיאורו של הקב"ה ששונה בפיו את דברי החכמים "אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר" (גיטין ו), ועד לסיפורו של עכנאי, לתגובת הקב"ה "ניצחוני בניי ניצחוני", והקביעה הנחרצת ש"לא בשמיים היא". אולי אחד המקורות הדרמטיים ביותר לעניין זה הוא האגדתא המתארת מחלוקת "במתיבתא דרקיעא" בעניין נגע צרעת (בבא מציעא פו). החולקים הם הקב"ה מצד אחד והחכמים מצד אחר. כיצד ייתכן שחכמים חולקים עם ועל הקב"ה?! ולא די בכך, כדי להכריע במחלוקת הם מבקשים אדם - רבה בר נחמני - לישיבה של מעלה.

ועוד, אחרי כל זאת לא קבע הרמב"ם הלכה כדברי הקב"ה ולא כדברי רבה בר נחמני - אלא כדברי החכמים. אף שיש להפוך רבות בדברים אלו, היסוד העולה מהם ברור. את המהות הפלאית הזו ניתן להסביר באופן צר ומצומצם, ולומר שהואיל ולא בכל פעם תתגלה בת קול או שנדע מה כוונתו האמיתית של הקב"ה, קבעו באופן גורף שההכרעה היא מהארץ. אולם ברי שיש כאן משהו שורשי הרבה יותר. הואיל וניתנה תורה לבני אדם, והואיל ונתאווה הקב"ה לעשות לו דירה דווקא בתחתונים, הרי שהקב"ה מסר להם את כוח ההכרעה על פי חוכמתם והבנתם. כדבריו החריפים של הקצות בהקדמתו: "הקדוש ברוך הוא בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי, אף על פי שאינו אמת... ורצונו של הקב"ה שתעלה אמת מן הארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי... [ו]יש בה כוח להחיות גם אם אין מכוונין האמת... [כי] בתורה שבעל פה משלנו הוא". והדברים מופלאים.

ואפשר שניתן להדגיש פה עוד עניין, ששורש ויסוד למסירת הכוח הזה לחכמים, לבני תמותה, אף שהם כמובן החכמים, הם בבחינת "ותחסרהו מעט מאלוקים", שבזה, גם בזה כמו בבחינות רבות נוספות, אנו נעשים דומים לקב"ה, ומחדשים ויוצרים תורה. אפשר שלכן "כל דבר שהוא נתחדש ויצא לאור על ידי אדם הוא חביב לפני הקב"ה" (בן יהוידע, ברכות ח).

תורה שבעל פה מקפלת בתוכה את הפרדוקס הגדול, כשמצד אחד "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים", ולכן התלמידים אינם מוכנים לומר לרבם חידוש, ומצד שני תגובת הרב היא "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג), כי "כשהחידוש נחלש, נעקרת ההלכה" (וביקשתם משם). עם ישראל, המצליח לאחוז בזה ובזה, בניגוד הקוטבי הזה, בנשמת אפה של תורה שבעל פה, זוכה לברית פנימית עם נותן התורה, שנתן להם מכוחו ומהארתו.

מתוככי בית המדרש, בחיבור החזק שלו לתורת חיים ולעולם המעשה, ניתן לראות איך גם בשנה הקשה הזו מתעוררות סוגיות עתיקות, כאלו שלא חשבנו שעוד נראה, עומדות לפנינו בכאב ודורשות התייחסות והכרעה. שאלות קשות של דיני נפשות במציאות של כלים מדעיים שלא היו בעבר. חכמי ישראל העוסקים בקודש באמונה מכריעים בסוגיות אלו, ופרק ישן-חדש בתורה שבעל פה נכתב גם במלחמה הזו.

"אלמלי האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". התורה כמובן מהפכת ומהווה אותנו למה שאנחנו, יוצרת כל אחד מאיתנו בבחינת "יוסף" אחר, אבל בו בזמן התורה עצמה אינה תורה בלי "יוסף", והיא עצמה מתהווה ונוצרת דרכו, דרכנו. ברית!

הכותבת היא מלמדת גמרא והלכה במדרשה בבר אילן ויועצת הלכה מטעם 'נשמת'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***