בספר יחזקאל (פרק לו) מדבר הנביא על החטא ועונשו: " בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה... ואפיץ אותם בגויים וייזרו בארצות... ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי באמור להם עַם ה' אלה ומארצו יצאו". לכאורה, התלונה על חילול השם בטענת הגויים "עם ה' אלה ומארצו יצאו" אינה מובנת - הרי הנביא עצמו אמר קודם לכן שהגלות באה כעונש על חטאי ישראל.
ועוד, הרי מצאנו דבר דומה בפרשת ניצבים, לאחר נבואת החורבן של ארץ ישראל: "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א־לוהי אבותם" (דברים כט, כג-כד), ולא נאמר שם שזה חילול השם?
אלא שחז"ל דייקו בפסוק ביחזקאל שני דיוקים לשוניים: א. מה פשר הכפילות "ויבוא אל הגויים אשר באו שם"? מה היה המקרא חסר אם היה אומר "ויבוא אל הגויים ויחללו את שם קודשי"? ב. כל הפעלים שבפרק הם בלשון רבים, פרט לזה: "ויבוא אל הגויים", ושוב חוזר הפסוק ללשון רבים: "אשר באו שם".
וכך פתרו חז"ל את שתי הבעיות: "בשעה שגלו ישראל לבין האומות, היה הקב"ה מחזר על פתחיהם של הגויים לשמוע מה הם אומרים. הדא הוא דכתיב 'ויבוא אל הגויים אשר באו שם'. לא היה צריך לומר אלא 'ויבואו', ואת אמר 'ויבוא'? אלא כביכול הוא עצמו. ומה היו אומרים? 'אם עַם ה' אלה, למה מארצו יצאו?'" (איכה, פתיחתא טו).
לדברי המדרש, אין כאן כפילות. לא רק עם ישראל גלה, אלא גם הקב"ה בא אל הגלות, כדי לבחון את תגובתם של הגויים. ומה הוא שומע? חז"ל הוסיפו לנאמר במקרא שתי מילים, "אם" ו"למה": "אם עם ה' אלה, למה מארצו יצאו?". בפרשת ניצבים הגויים מבינים שעם ישראל קיבל את עונשו בגין חטאיו וגלה מארצו, וזו אכן מסקנה נכונה. אך יחזקאל מדבר על מסקנה שונה: הרי אתם, עם ישראל, טוענים מאז ומעולם שאתם העם הנבחר, ואיך ייתכן שהאלוקים יתייחס כך לבעל בריתו?!
מדוע הגלות היא חילול השם
זוהי הטענה המונחת בבסיס תורת החילופין של הנצרות, שכתוצאה מחטא העגל נשלל מעם ישראל תואר העם הנבחר, והמחילה שה' מחל להם לבקשתו של משה הייתה זמנית, עד שיגיע "המשיח" - אותו האיש, שתלמידיו ומאמיניו יהיו העם הנבחר. ומכאן גם המסקנה המתבקשת לשיטתם, כפי שכתבו לפני כ־1,600 שנה: "הנקמה תהיה אין־סופית. לעולם לא תהיה להם מדינה וגם לא בית מקדש... ה' הוא שפיזר אותם... היהודים יהיו משועבדים לעולם... אלוקים שונא את היהודים ושנא אותם מאז ומתמיד" (יוחנן כריסוסטומוס, בישוף מהמאה הרביעית. מתוך: מיהו העם הנבחר, אבי בקר, עמ' 102).
תורה זו של הנצרות עמדה בבסיס ההתנגדות של האפיפיור לתנועה הציונית. ערב פגישתו של האפיפיור עם הרצל הודיע לו שר החוץ של הוותיקן שלא יסייעו ליהודים לשוב לארצם, ובעת הפגישה הביע האפיפיור התנגדות נחרצת לתוכנית הציונית, ובמיוחד לרעיון שירושלים תשוב לידי היהודים (ראה: 'הרצל - קריאה חדשה', עמ' 195). על פי תפיסתו של האפיפיור, תחייתה של ארץ ישראל משמעותה בהכרח הכרה בעם היהודי, וזה לא ייתכן.
וכבר היכה הרמב"ן על קודקודם בכמה מקומות, והוכיח שעל אף כל חטאיהם של ישראל, לא התערערה הבחירה האלוקית בהם, ולעולם יישארו בנים לה'. למשל: "הנה משה אדוננו עליו השלום מזהיר אותנו בכל מיני התראה ואזהרה... ולא איים שאם נאריך לחטוא שיחליף אותנו באומה אחרת או ישכח אותנו לגמרי, ולא נִכְרת הברית אשר בינינו ובין א־לוהינו בקבלת תורתו על התנאי הזה... לא כאשר משיבים עלינו רבים, כגון המינים הפורקים עול" (ספר הגאולה, עמ' רסג).
כאשר מסקנתם של הגויים היא שהקב"ה הפר את בריתו עִם עַם ישראל בעקבות חטאיהם - זהו חילול השם נורא, שהקב"ה אינו יכול לסבול. ועל כן הוא מכריז שהוא עומד לשנות את פני ההיסטוריה לצורך תיקון עיוות זה, כפי שנאמר ביחזקאל בהמשך הפרק: "ואחמול על שם קודשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה". וכאן מלמד אותנו הנביא את העיקרון שלפיו יפעל הקב"ה: "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קודשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם". כנגד החושבים שחזרת עם ישראל לארצו והקמת מדינה יהודית נועדו כדי להציל את היהודים מקשיי הגלות, באה כאן ההכרזה שלא הצלתם של היהודים עומדת על הפרק, אלא שמו יתברך המחולל, וזו התכלית: "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם וידעו הגויים כי אני ה'... בהיקדשי בכם לעיניהם".
אין טעם אפוא לחפש מי הם היהודים שלטובתם הוקמה המדינה. לא עם ישראל הוא הנושא עתה, אלא ריבונו של עולם: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". ומכיוון שהפיזור של ישראל בין האומות גרם לחילול השם, הרי התיקון יבוא בזה: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". קיבוץ גלויות וחזרה לארץ ישראל - זהו קידוש השם הגדול ביותר.
גאולת ישראל והפרכת אמונת הנצרות
נתבונן במציאות שהשתנתה כדי להבין את גודל התיקון של חילול השם. בשנת ת"ר החל תהליך הגאולה על פי דברי הגר"א - "וקול הת"ר נשמע בארצנו" (שיר השירים ב, יב). סביב שנה זו החלו תלמידיו לעלות ארצה, ובמקביל עלו גם תלמידי הבעל שם טוב. אז היו בארץ כ־6,000 יהודים בלבד (כ־0.4 אחוזים מיהודי העולם). בשנת תרע"ח, בעת הצהרת בלפור, כבר היו בארץ כ־60,000 יהודים. שלושים שנה לאחר מכן, בשנת תש"ח שבה קמה המדינה, כבר היו בארץ כ־600,000. לפי מִפקד האוכלוסין הרשמי בישראל, בשנת תשכ"ז ערב מלחמת ששת הימים היה מספר הגברים בני עשרים ומעלה כ־600,000 איש, כבשעת יציאת מצרים.
וכך מובא בשם הגר"א: "אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בבת אחת, צריכים לעשות זאת מיד. כי מספר זה של שישים ריבוא כוחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים, ואז תשתלם מיד הגאולה השלמה" (ראו התקופה הגדולה, עמ' תנג). וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "והאוכלוסייה שתהיה... בארץ ישראל, ובמספר הראוי שישים ריבוא, תהיה תחילת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהיה נאמנה על פי רוח ה' אשר עלינו" (עולת ראיה ח"א, עמ' שפח). המקור לכך הוא בדברי חז"ל: "מה יציאתם ממצרים בשישים ריבוא, כן לימות המשיח בשישים ריבוא" (ילקוט שמעוני הושע, רמז תקיח). אין פלא שהנצרות והאסלאם כאחד מתנגדים לכיבוש ירושלים ולשלטון יהודי עליה.
לקידוש השם הגדול מצטרפת גם המשך נבואת יחזקאל שם: "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו ולא אתן עליכם רעב. והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה". הרי לנו מימוש קביעת חז"ל: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'" (סנהדרין צח, א). את משמעות הדברים נבין היטב אם נקרא דברים שכתבו מבקרים שראו את החורבן והשממה. בספרו 'מסע תענוגות בארץ הקודש' מתאר מארק טוויין רשמים מביקורו לפני כ־150 שנה: "אין כמעט עץ ראוי לשמו בארץ ישראל, אפילו לא בדל עץ לבזבזו על אש" (עמ' 48), "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר" (עמ' 156) ועוד.
אומות העולם עומדות ומשתאות לנוכח מעשה ה' הגדול בהקמת המדינה ובבניינה של ירושלים. יסודות הנצרות קרסו, טענות הנוצרים במשך אלפיים שנה שנבואות הגאולה נאמרו עליהם מתבררות כשגויות. לאחר מלחמת ששת הימים אמר הרב י"ד סולובייצ'יק שמאז ומעולם התנגדה הנצרות לחזרת עם ישראל לארץ ישראל, משום שלטענתה הארץ הנבחרת שייכת רק לעם הנבחר - כלומר המאמין באלוהותו של אותו האיש. לכן, לאחר הקמת המדינה לא הכיר הוותיקן במדינת ישראל במשך שנים רבות. אלא שעצם קיום המדינה הפריך את אמונתם, והוצרכו "ליישב בדוחק" שעיקרה של ארץ ישראל הוא ירושלים ומקום המקדש, ולעולם לא יחזרו יהודים לשלוט במקום המקדש עד שיאמינו באותו האיש. לאחר מלחמת ששת הימים נסתרו כל טענותיהם, ולכן לחצה הכנסייה להפוך את ירושלים לעיר בין־לאומית, ובלבד שלא ישלטו בה יהודים (מפניני הרב, עמ' קט).
בשנת תשכ"ד הגיע לביקור בארץ האפיפיור פאולוס השישי, שלא היה ידוע כאוהב ישראל גדול. הוא סירב להיכנס לארץ דרך נמל התעופה בלוד ואף לא דרך מעבר מנדלבאום שבירושלים, כדי שחלילה לא ייתפס הדבר כהכרה במדינת ישראל או בירושלים בירתה. הוא דרש להיכנס מירדן דרך מגידו.
על ביקור זה סיפר עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע (כך שמעתי ממנו בריאיון ל'קול ישראל'): לפני כמאה שנה, כשהיו נוסעים ברכבת העמק, לא נראה עלה ירוק לאורך כל הדרך, רק חול וחול. והנה עומד האפיפיור על פסגת הר תבור, ובזיכרונו עולים פסוקי התורה בפרשת ניצבים: "גופרית ומלח שרֵפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב" וכו'. אך מה המחזה שהוא רואה לנגד עיניו? העמק שלמרגלותיו נטוע כולו, יישובים פורחים, הכול ירוק. כדברי חז"ל שאף מלאך רע עונה על כורחו "אמן", נשא האפיפיור את ידיו כלפי מעלה ואמר: "א־לוהים, אני רואה שחידשת את הברית עם העם האהוב שלך. חזרת לאהוב אותם כמו שאהבת אותם בימי קדם" (ראו בספרו של הרב שמואל אליהו 'הנבואה', עמ' 230, עדות מדריך הסיור ד"ר אפרים בן אליהו).
לפני כמה שנים ביקר האפיפיור הנוכחי בארץ. בין שאר פעולותיו, כמו ביקור ב'יד ושם' ותפילה בכותל, שבהם קרא לעם היהודי "אחינו הבכור" וביקש מחילה על העבר, הוא גם הניח זר פרחים על קברו של הרצל. אם נזכור את דברי האפיפיור מתחילת המאה הקודמת, שחזרת עם ישראל לארץ ישראל נוגדת את אמונת הנצרות, נבין שבהנחת הזר על קברו של הרצל בעצם חזר בו האפיפיור הנוכחי מהתיאוריה הישנה של הנצרות. והרי זה כאילו אמר להרצל: "אדוני צדק ואנו טעינו".
גם במסמך שפורסם בחנוכה תשע"ו מודה האפיפיור: "הברית שאלוקים כרת עם ישראל היא דבר שאין להשיבו או לשנותו, שנאמר 'לא איש א־ל ויכזב ובן אדם ויתנחם' (במדבר כג, יט)". ועל השאלה איך אמירה זו מתיישבת עם יסוד הנצרות, שמי שאינו מאמין באותו האיש לא יזכה לישועה, באה התשובה: "דבר זה נותר בגדר מסתורין עליון" (מובא במאמר של מורדי מילר, עולם קטן, גיליון 527, ויגש תשע"ו).
סולו סולו המסילה
לשמחתנו, ירושלים הולכת ונבנית. המבוגרים שבינינו זוכרים את הכביש הצר שעלה לירושלים ועבר דרך אבו גוש. לפני מלחמת ששת הימים החלו לחצוב בהר ולמלאות את העמק שבצד טלז־סטון, וסללו דרך של ארבעה נתיבים. רק לאחר המלחמה הבנו שזוהי הכנה להרחבתה של ירושלים, ובהמשך - לעלייה לרגל.
בשעתו, הגענו לשיעור של הרב צבי יהודה זצ"ל דרך אבו גוש, ובעודנו ממתינים לתחילת השיעור שוחחנו על השינויים הנעשים בכביש, שיחת נהגים. והנה הרב מתעורר ואומר: "סולו סולו המסילה... הקב"ה מכין את הדרכים לירושלים, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. כל גיא יינשא..." והרב מראה בידיו איך העמק וההר הופכים למישור, ומוסיף: "לא הייתה לנו דרך לירושלים מצפון, פתח לנו דרך משכם. לא הייתה לנו דרך ממזרח, פתח לנו דרך מיריחו. לא הייתה דרך מדרום, פתח דרך מחברון. ועכשיו הוא מרחיב את הדרך ממערב, מתל אביב. הקב"ה מרחיב את הדרכים לירושלים".
ואיך תכיל העיר עצמה את ההמון הרב העולה אליה? לְפנים, הנוף שקיבל את פני העולים לירושלים היה בתים נמוכי קומה עם גגות רעפים, ועתה אנו נפעמים לראות בתים המתפתחים לגובה. גם זה סימן מובהק של גאולה, כדברי הגמרא: "אמר רבי חנינא: ביקש הקב"ה לתת את ירושלים במידה... אמרו לפניו מלאכי השרת: ריבונו של עולם, הרבה כרכים של אומות העולם בראת בעולמך, ולא נתת להם מידת אורכן ומידת רוחבן, ואילו ירושלים... אתה נותן בה מידה?! מיד 'ויאמר אליו רץ דבר אל הנער הלז לאמור פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה בתוכה' (זכריה ב, ח)... 'והצלעות צלע אל צלע שלוש ושלושים פעמים' (יחזקאל מא, ו). מאי 'שלוש ושלושים'? אמר רבי לוי: אם שלוש ירושלים הן (שירושלים תהיה פי שלושה בגודלה), הרי כל אחת ואחת יהיו בה שלושים מדורין (דירות), זה למעלה מזה" (בבא בתרא עה, ב; וראה בפירושי רבנו גרשום ורשב"ם). הפסוק ביחזקאל מלמד שיהיו בירושלים כל כך הרבה אנשים, עד שיצטרכו לבנות בניינים של שלושים קומות בשטח הגדול פי שלושה משטחה כעת. לשנה הבאה בירושלים הבנויה!
הרב מרדכי גרינברג הוא נשיא ישיבת כרם ביבנה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***