אני חושב שמכל השירים שאני אוהב בעולם, בעשיריה הפותחת בין הרבה פיוטים נמצא גם ''שירו של אבא'' של נעמי שמר.
לפני פחות משבוע ישיבת הר עציון לצעירים הוציאה גרסה מחודשת לשיר, לכבוד יום ירושלים. טוב, חשבתי, היום כל מוסד חינוכי שמכבד את עצמו חייב להוציא קליפ של קולולם כזה או אחר. אבל יאללה, מה יש לי להפסיד? ממילא לפנַי נסיעה של כשעה וחצי עד שאגיע אל היעד שלי להיום.
אז אני מתחיל לשמוע את השיר ואכן כמו שחשבתי. שירה של כמה נערים חלק בקול גבוה בקול נמוך, לא יותר מדי מתוחכם, גיטרה וחליל ברקע, נחמד סך הכל. שרתי איתם יחד תוך כדי שאני עולה ויורד בכביש נחל קנה. יבנה המקדש, יבנה ההר, לא לשווא אחי, אחלה.
אבל פתאום הם מתחילים לשיר מילים שאני בכלל לא מכיר: ''אם בקרב נפלתַ רֵעַ, רֵעַ יקר מפז". מה זה? בחיים לא שמעתי את הבית הזה, אני ממשיך להאזין למילים. ''לא לשווא אחי נפלת בין נהר לים''
אוקיי, יש פה כבר משהו אחר. בין נהר לים? ''כי מן הדמים האלה, יבנה העם''. טוב אין לי הסבר ברור לזה אבל באותו רגע שהבנתי מה הם שרים התחלתי להתפרק מבכי. כפשוטו.
ואני מוצא את עצמי על כביש 5 בתוך הרכב צורח איתם ''יבנה העם'' ועיניי זולגות דמעות בלי הפסק.
עצרתי בצד להביט על הכתוביות של השיר וראיתי שזהו בית שנכתב לזכרו של שי פיזם ז''ל, והאירוע שבו הקליפ צולם הוא טקס הנחת אבן הפינה לבית המדרש על שמו בישיבת הר עציון לצעירים.
אז אני מתחיל את השיר שוב מההתחלה וממשיך לנסוע. ושוב יבנה המקדש ויבנה ההר ויבנה העם. ושוב אני פורץ בבכי.
ושוב, ושוב, ושוב. שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש, שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש.
ואני מתבונן בפניהם של הנערים האלו, ובא לי לחבק כל אחד ואחד מהם, ובא לי לרשום את הבן שלי ללמוד שם למרות שהוא עוד לא סיים גן, ועם עיניים אדומות ולחיים רטובות אני אומר לעצמי, אשרי העם שאלו הם בניו. אשרי העם שאלה הם הדור הבא שלו. זהו העם שנבנה מחדש מהנהר ועד הים. עודנו בונים את העם ולא פסקנו לבנות אותו כבר 76 שנה. בונים עם, בונים הר, בונים מקדש.
שי פיזם האהוב, אתה וכל חבריך וכל אלו שנפלו מנהר עד ים. לא לשווא אחַי נפלתם. כי מן הדמים האלה יבנה העם. עוד יבנה העם.
תעצרו בצד, תשמעו את השיר, לא תפסידו.