למדינת ישראל אין בעיה צבאית להכניע את חמאס ולשחרר את החטופים. אם במקום לדשדש בעצלתיים במשך חודשים ארוכים, צה"ל היה מפעיל את מלוא כוחו ברצועת עזה, המהלך הצבאי כבר היה מאחורינו מזמן.
צה"ל היה שולט שליטה בטחונית ואזרחית בכל רצועת עזה, מבער את תשתיות הטרור, ומפעיל לחץ מודיעיני אדיר ומתמשך על חמאס, לחץ שללא ספק כבר היה מסיים מזמן את אסון החטופים. תא השטח תחום וקטן. השליטה במעברים מוחלטת ואין שום סימטריה מבחינת היכולות הצבאיות של צה"ל אל מול חמאס. איי התנגדות וטרור היו מן הסתם נותרים ברצועה אך שלטון חמאס כבר היה מפורק לחלוטין. מבחינת המקצוע הצבאי אין מקום לספק בענין זה.
זאת ועוד. לא מדובר על צורך להפעיל כח עודף על זה שהופעל כבר. רציפות והמשכיות בהפעלת אותו כח היו מביאות ככל הנראה אל התוצאה האמורה אלא שהפעלתו בצורה מקוטעת ומפוזרת מונעת אפשרות ליצירת מסה קריטית של לחץ הנדרשת על מנת להכניע את חמאס.
אז מדוע כל זה לא קרה ולא קורה?
בשורה תחתונה, הממשלה סרבה לבצע מהלך טוטאלי ועמוק של כיבוש הרצועה, בגלל הדאגה מן היום שאחרי. הדברים נאמרו בצורה מפורשת על ידי שר הבטחון גלנט לאורך כל החודשים האחרונים, ובצורות שונות על ידי שאר חברי קבינט המלחמה.
ברמת העומק, מדובר בחוסר נכונות להשתחרר מן הקונספציות העמוקות של אוסלו ושל ההתנתקות ולהפנים את הטעות הקולוסאלית בחימוש האויב וחיזוקו, אך הקיבעון הולך עוד הרבה מעבר לזה.
גם מי שסובר שלאורך זמן אסור לישראל לשלוט ברצועה צריך היה להבין שאנחנו בתוך מגה-אירוע עם משמעויות אסטרטגיות לדורות ובמסגרתו בוודאי אסור להימנע משליטה ישראלית ברצועת עזה, ולו לפרק זמן תחום ומוגבל שתוצאתו חיסול בכירי חמאס, שחרור החטופים, והטמעת תודעת ניצחון במערכה. ההימנעות של ממשלת ישראל מלחצות את הרוביקון התודעתי הזה – היא היא ההפקרה האמיתית של החטופים.
אמנם יש להודות, האתגר לא היה קל ותירוצים יש למכביר. ההשתלטות של מדיניות שמאל תבוסתנית על "מטה החטופים" ייצרה לממשלה סוג של אליבי מבלבל ולפיו מאמץ לשחרור החטופים עושים רק בדיונים מחויטים בבירות ערביות במקביל להורדות הרגל מדוושת הלחימה ולא במאמץ מלחמתי מתמשך וקבוע. גם לדרג הצבאי הבכיר יש חלק בערבוב מופרז של שאלות המדיניות ו"היום שאחרי" עם המיקוד המקסימלי הנדרש ללחץ צבאי על הרצועה, וכמובן גם ללחץ האמריקאי.
בסופו של יום, נתניהו וממשלתו כשלו במבחן ההיסטורי הזה. במקום שנראה את מדינת ישראל בדמות האם האמיתית ממשפט שלמה, זועקת בשערי עזה על בנותיה ובניה המעונים במרתפי חמאס תוך שהיא מסתערת עליהם בזעם ובטירוף עד חורמה, ישראל מתנהגת לאורך כל הדרך כשחקן רציונלי התוקף במידה ובמשקל, נכונה להעביר סיוע אינסופי לאויב, ומבצעת פשיטות מקוטעות על רצועת עזה תוך ניהול משא ומתן אינסופי עם ארגון חמאס על תנאי הכניעה שלנו. עוד שבוע, פחות שבוע. פשיטה, חצי פשיטה.
מתווה הכניעה של נתניהו שפורסם לאחרונה על ידי הנשיא ביידן כתעלול יח"צני, איננו אלא העונש שגזרנו על עצמנו על ידי ההתנהלות החמורה הזו. אין במתווה כל חדש לעומת מה שפורסם כבר לפני חודש ויותר. כבר אז פורסם בעיתונות בעולם ובישראל אותו מתווה בדיוק, מתווה שההכחשה של נתניהו לגבי ניסוחים אחרונים של כמה מפרטיו רק מאשרת את הסכמתו למתווה הכללי שלו הכולל את כל היעדים האסטרטגיים של חמאס. זהו כתב כניעה אסטרטגי שהתהליך ההדרגתי של שחרור החטופים איננו משמש בו בתור הציר המארגן אלא כערובה למימוש ודאי של כל חלקי הכניעה.
הסירוב לבצע מהלך אמיץ של כיבוש מובהק ומלא של הרצועה שיצרוב בתודעת האזור את המחיר להתקפה על ישראל, הוביל את ממשלת ישראל למהלך צבאי מקרטע ומדשדש, הכרוך בביזיון של תחינה וחיזור אחרי חמאס לקבל מישראל את כתב הכניעה שלה שהיא עצמה ניסחה וכתבה.
בחרנו בחרפה מפחד המלחמה, וקיבלנו את החרפה והמלחמה גם יחד.
הכותב הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה במרכז האקדמי שלם