הרבה בריתות ידעה ירושלים לאורך דורותיה, אך ברית כמו זאת שהתקיימה בה בסוף השבוע שעבר, ספק אם ידעה ירושלים מיום הייתה לעיר. מכל קצות הארץ התקבצו נשים וגברים, זקנים וזקנות וילדים לרחובותיה, ובאו למעמד שכמוהו ככריתת ברית מחודשת. קבלת עול מלכות שמיים ועול ברית עולם.
כולם נקבצו ובאו למאהל הגבורה, שממנו שואבים בימים אלה רבבות רוח גבורה, רוח תקווה ואמונה. מקום שאולי מבטא כיום יותר מכל מקום אחר את ברית האבות והברית שנכרתה על הארץ הזאת: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".
לנגד עיניי כמו עומדות פניו העדינות והמאירות של נערן. נשמתו מרחפת בחיוכה הטוב מעל ההמונים שבאו להכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו. מקדמת פניהם לשלום. דמעות כאב והתרגשות נמהלות אלה באלה והלב המוצף עולה על גדותיו.
עופר, סב התינוק, אביו של נערן, מקריא קטע מופלא שכתב – כמו מדרש, המתאר את השתלשלות המאורעות, מיום הנפילה, בחודש מרחשוון ועד לברית. את דבריו חתם במילים:
"והילד הזה, שחר שמעון, מה יהא עליו? השיב אדון כל הנשמות בעיניים בורקות ולב מפרפר: מהיום ואילך אני אוחז בימינו ואימו תאחז בשמאלו. ואביו? אביו מולידו יורה לו את הדרך בה ילך בימות החמה, ובלילות ירח, בגשם וברוח ולעולם, לעולם ינצור הבן את דיוקנו של אביו בשוכבו ובקומו ובכל נתיבותיו.
"והילד הזה, שחר שמעון, יתברך וישתבח וישמחו בו אביו ואימו שמחה גדולה שאין למעלה ממנה. יצאה בת קול והכריזה: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי. והם עתידים לנצח, שהם ומעשיהם וקולם ותורתם וגבורתם חיים לעולם. תודה".
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ
בתעצומות נפש בלתי מצויות, השמיעה צוף, האם והרעיה, דברים שיצאו מן הלב ושנכנסו ללבבות של כל מי שנכח במעמד הנשגב הזה:
"רציתי להגיד תודה על הזכות, של כל אחד מאיתנו כאן... לחיות עם אדם נשמתי. תמיד הודיתי על זה, ביום ובלילה, ולא ידעתי כמה זה יהיה לטובתי. אנחנו מרגישים אותך נערן, ורק מבקשים ולפעמים מתחננים שההרגשה הזאת רק תגדל ותגדל.
"כששחר הקטן עכשיו, כל כולו מבטא את הפוטנציאל הנשמתי שטמון בו, שילמד אותנו, גם לפני עלות השחר, להיות בתודעת שחר... עם הילדים שלנו. וכמובן, בחיים הלאומיים, ששם כבר יש תעודת אחריות... ושנראה את זה עוד ועוד. עין בעין.
"התפילה שלנו שחר, איתך, שזה יהיה בכל הרבדים שלנו, שנזכה לחוות את זה ממש – בנפש, ביום־יום שלנו. בעין האישית שלנו על המציאות. 'אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ...'"
דבריה של צוף כמו הדהדו והעניקו פרשנות מחודשת למשפט הידוע כל כך של הראי"ה קוק לחודש מרחשוון: "כשנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".
לראות דרך עיני הנשמה, וכך – להביט מבעד לעבים הכהים של המציאות. וכפי שפירש רש"י את הפסוק: "יבקע כשחר" – "כעמוד השחר הבוקע בעבים".
דברי הראי"ה ודברי הרעיה נשזרו אלה באלה, האירו את הנשמה ובקעו יחד את העבים האפלים.
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי
הרב חיים סבתו חצב מלבבו דברים נשגבים, במילות ברכה ותפילה, על שלוש בריתות שהתאחדו במעמד הזה:
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" שלושה דמים הם; דם סילוק החיים, שעליו נאמר "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים", דם הלידה שכולו חיים, ודם הברית. בברית שלנו מעורבים שלושת הדמים.
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". ודם הברית עושה שדם התחייה הוא יברך את התינוק הנולד.
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – הנביא יחזקאל מדמה את עם ישראל כנערה מושלכת, בגועל נפשה, כל העוברים והשבים מתרחקים ממנה. משאירים אותה לבדה. והיא עירום ועריה.
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" – הנביא יחזקאל לא מסתכל עליה שהיא עירום ועריה, לא מסתכל עליה שהיא בגועל נפשה. לא מסתכל שהיא מתבוססת בדמיה.
והוא יודע – "וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה". הוא רואה את מסירות נפשה, הוא רואה את פנימיות נפשה של כנסת ישראל, הוא יודע שכל הדברים החיצוניים יישטפו וייעלמו לעולם, ומה שיישאר זה הטוהר הפנימי, "וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה".
על איזה דם מברך אותה הנביא בדמייך חיי? בדמייך חיי – למרות דמייך חיי, בדמייך חיי, בדם הלידה חיי, בדמייך חיי – בדם הברית חיי. הקדוש ברוך הוא קורא לנו לשוב אל ברית אבותינו שכרתנו עימו, והוא ישוב אלינו בבריתו אשר כרת אלינו...
בִּשְׁעָרַיִך יְרוּשָׁלַיִם
שני שירים אלמותיים כתב המשורר יוסי גמזו ז"ל בשבוע שבו שוחררה ירושלים לפני 57 שנים; "הכותל" – "שיר המשלב את האהבה הגדולה לירושלים, האושר על שחרורה, עם היגון הכבד על הנופלים בקרב וכמיהה לשלום" ("בזכות אלה תחיי", אורי הייטנר), והשיר השני – "בשעריך ירושלים". שנפתח כך:
"עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם, וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר־מִזְמוֹר.
וְרַק דִּמְעוֹת־הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר...
צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי.
לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקְלָע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך –
בְּדָמֵנוּ חֲיִי.
בְּדָמֵנוּ חֲיִי...
שיר זה שוזר באמנות מופלאה את כיסופי הדורות לעיר שחוברה לה יחדיו, וכדברי הייטנר בהמשך דבריו:
"השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי")".
שנים רבות הכרתי את המילים אך מעולם לא קלטתי בחדות את משמעותן, ובעיקר את משמעותן של שתי המילים שחותמות את בתי הפזמון: "בדמנו חיי, בדמנו חיי". מדברי הקדוש ברוך הוא בנבואת יחזקאל, לנערה המושלכת בשדה בגועל נפשה – "בדמייך חיי", לחיילים השרים לירושלים הנגאלת מידי זרים: "בדמנו חיי".
השנה מילים אלה מקבלות משמעות מצמררת: כמה דמים. כמה חיים...
השיר מעפיל לקראת סופו גם לחזון אחרית הימים:
הַר־הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר־הַבַּיִת
וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!
יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך
בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי...
***
שמתי פניי לשוב אל הרכב, כשלפתע, פונה אליי אישה מבוגרת ובפיה בקשה: "התוכל להוביל אותי בבקשה אל המשפחה? ברצוני לברך אותם". הסכמתי כמובן, וכך חזרתי שוב אל האוהל, מפלס את דרכי בין ההמון, והגברת המבוגרת אחריי.
הגענו עד קרוב למשפחה. בירכתי את האישה לשלום והתכוונתי ללכת לדרכי.
אלא שאז, לפתע, היא היישירה מבטה לעיניי ואמרה – ספק לי ספק לעצמה: "אני ניצולת שואה. עבורי כל האפשרות הזאת להילחם, גם כשאנחנו עם הגב אל הקיר, לא מובנת מאליה. הייתי חייבת לבוא..."
"בדמנו חיי, בדמנו חיי".