1
יותר מדי פעמים הסתיימו מלחמות ישראל בכך שהניצחון בשדה הקרב תורגם לתבוסה מדינית ליד שולחן המשא ומתן. גם כעת בעזה, ההישגים הרבים של היחידות הלוחמות, המפקדים והחיילים, נמצאים בסכנה חמורה של בזבוז ומסמוס, כתוצאה מחולשת הדעת של מקבלי ההחלטות בקבינט המלחמה ובמערכת הביטחון.
אנו נמצאים בשלב קריטי שבו ישראל עלולה להקריב את כל הישגי המלחמה, הישגים חיוניים לעצם קיומה ועתידה של מדינת ישראל והעם היהודי היושב בה, שהושגו בדמם של כ־300 חללים ואלפי פצועים. זה עלול לקרות לנו אם נמשיך לפחד לומר את האמת הלא פופוליסטית, ולא נדע לדרג את סדר העדיפויות הנכון של מטרות המלחמה. כי הצלת חייהם וחירותם של עשרות חטופים שנותרו בחיים היא אכן מטרה נעלה מאין כמותה, אך היא עדיין שנייה בחשיבותה מול המטרות של חיסול חמאס ככוח צבאי ופוליטי, ומול הסרת האיום הביטחוני מכיוונה של עזה לשנים רבות קדימה. אם לא נדע להשיג את המטרות האלה, המחיר שנשלם בחיי אדם צפוי להיות חמור הרבה יותר.
אלו לא חששות מופשטים וספקולטיביים, אלא מסקנות שנכתבו בדם. כאשר ביצענו את עסקת שליט, סברנו שהצלנו את חירותו ואת חייו היקרים של "הילד של כולנו" במחיר העוול המוסרי והסכנה הביטחונית של שחרור יותר מאלף מחבלים מהכלא. אבל בשמחת תורה האחרון התברר, לגודל האסון, שאת מחיר הצלת חייו של החייל היחיד, שבאותה עת היה נתון לסכנה מוחשית, שילמנו בדמם של 1,200 נרצחים. אסור בשום פנים ואופן שהרחמנות היהודית תגרום לנו לחזור על שגיאה דומה, ולנהוג באופן ששום מדינה שפויה לא הייתה נוהגת בו אילו הייתה במצבנו.
2
המשא ומתן המקומם מול חמאס מתנהל בחודשים האחרונים בדינמיקה חמורה מאוד מבחינתה של ישראל. רב המרצחים סינוואר מתנהג כמי שלא דחוף לו כלל להגיע לעסקה, מציב דרישות חצופות ולא מגלה שום גמישות. העמדה הישראלית לעומת זאת הולכת ונשחקת. גם לאחר שאפילו ממשל ביידן, שמדיניותו חותרת בשיטתיות תחת הניצחון הישראלי, הודה שישראל כבר ויתרה מעל ומעבר, עדיין אנו הולכים צעד ועוד צעד לקראת סינוואר המתבצר בסרבנותו.
ובאמת, מה יש לו לצורר למהר? הוא בונה על כך שהלחץ האמריקני, איומי בית הדין בהאג, מאבק מטה החטופים ועדת תומכיו בתקשורת, הפירוד בתוכנו, והלחץ הפוליטי מצד אלה שהפלת ממשלת נתניהו היא בעיניהם היעד מספר 1 של המלחמה - כל אלה יביאו את ישראל להיכנע לדרישותיו. וכמה שהדבר מקומם, בינתיים נראה שזה מצליח לו.
3
ללחץ העצום שמופעל על ממשלת ישראל, מבפנים ומבחוץ, לחתום על עסקה עם חמאס לשחרור החטופים ולסיום המלחמה בעזה, יש השלכות שהן מופרכות על גבול ההזיה. אחד מהם, למשל, הוא אותו סעיף שמדבר על השלב הראשון בעסקה, המכונה השלב ההומניטרי, שבמסגרתו ישוחררו על פי מתווה העסקה שפורסם 33 חטופים. מדובר על שחרור של נשים, ילדים, זקנים ופצועים.
העניין הוא שחמאס לא מוכן להתחייב שהוא יחזיר לנו 33 חטופים חיים, לטענתו משום שלא ברור לו שאכן יש בידיו 33 חטופים חיים השייכים לקטגוריה ההומניטרית הזאת. ההיגיון אומר שאם אין לחמאס 33 חטופים חיים בקטגוריה ההומניטרית, יהיה עליו להשלים את מניין ה־33 בחטופים חיים שהם לא הומניטריים. כלומר חטופים גברים שאינם זקנים, פצועים או ילדים. אין לכם 33 נשים, זקנים וילדים? אז תשלימו את המספר עם כמה גברים, מה קרה?!
לחלופין, אם אין לחמאס 33 חטופים חיים הומניטריים, והוא מתעקש שלא להשלים את המספר בחטופים חיים אחרים, אז השלב ההומניטרי יסתיים מוקדם יותר. במקום יותר מ־40 ימי הפסקת אש שהיו אמורים להינתן תמורת 33 חטופים הומניטריים חיים, תתקצר הפסקת האש באופן פרופורציוני בהתאם להפחתה במספר החטופים החיים שישראל תקבל. מתבקש, לא?
את ההיגיון והצדק בדרישה הזאת מבין כל דרדק. אבל מה עשו חכמי המשא ומתן שלנו? הסכימו שאם אין לחמאס 33 חטופים חיים מהקטגוריה ההומניטרית, הוא יוכל להשלים את המספר בגופות! איזה רעיון אומלל! איזו חובבנות! מי סוגר עסקה ומסכם את המחיר שישלם בלי לדעת איזו תמורה הוא מקבל?! האם לא ברור לאלוף ניצן אלון ולשותפיו בצוות המשא ומתן, שבסעיף זה הם למעשה מאשרים לרוצחי החמאס להרוג כמה חטופים 'הומניטריים' שהם רוצים, שהרי גם החזרת גופותיהם תיחשב כאילו החזירו אותם בחיים? ואיך זה שמטה משפחות החטופים לא מתקומם נגד עסקה כזאת, ואף לוחץ בכל כובד משקלו שהיא תתקבל? האם הם לא חוששים שבכך הם חורצים את גורל יקיריהם?
נראה כאילו התמכרנו לרעיון העסקה עם חמאס ברמה כזאת שלא רק שהסכמנו לשלם כמעט כל מחיר, אלא שאנו מוכנים לקבל עליו כמות הולכת ומצטמקת של התמורה שאנו כה מייחלים לה – חטופים חיים.
4
העסקה שאת המתווה שלה פרסם ביידן, ולו בגרסתה המרוככת על פי טענות נתניהו, חייבת להידחות על הסף. גם בגלל שחרור המחבלים הרוצחים הסיטוני הצפוי במסגרתה, וגם בגלל הוויתור על השגת שתי מטרות המלחמה החשובות ביותר – השמדת ארגון החמאס והבטחת ביטחון יישובי הדרום.
שחרור מחבלים רוצחים הוא בעייתי לפחות מארבעה היבטים.
ראשית, מדובר בעוול מוסרי ומשפטי. הצדק והמשפט מחייבים שמחבל רוצח, אם אינו מוצא להורג, צריך לכל הפחות לשבת בכלא עד יומו האחרון. ספק רב אם מדינת ישראל רשאית לסחור בעיקרון המוסרי הזה, ולו בתמורה להצלת חיים.
שנית, כבר הוכח שרבים מאוד מהמחבלים המשוחררים חוזרים לבצע פיגועים ולרצוח. אם היו מציעים לנו לשחרר מאה חטופים משלנו בתמורה להסגרתם למוות של עשרים אזרחים ישראלים תמימים - אף שבמאזן המספרי מספר הניצולים היה גדול בהרבה ממספר הנרצחים - אין ספק שהיינו מסרבים. אבל זה מה שאנו עושים בפועל בעסקאות השחרור האלה. תמורת הצלתם של חטופים, אנו גוזרים את דינם של מי שעתידים להירצח בידי המחבלים המשוחררים שיחזרו לרצוח.
ההיבט השלישי הוא אובדן ההרתעה של עונש המאסר. כאשר הניסיון מלמד שהוא עתיד להשתחרר בעסקה, החשש שמא ייתפס ויירקב בכלא מרתיע הרבה פחות את המחבל הרוצח הפוטנציאלי.
ולבסוף, התמורה הגבוהה שישראל מוכנה לשלם בתמורה לחטופים הופכת את החטיפה למעשה מאוד משתלם. וכך בכל עסקת חטופים אנו מגבירים את המוטיבציה וסוללים את הדרך לחטיפה הבאה.
5
מי שמוכן לוותר על השגת מטרות המלחמה למען הצלת חיי החטופים, שומט את הקרקע המוסרית מתחת לציפייה מחיילינו לסכן את חייהם בקרב. כי אם חיי החטופים עולים בערכם על השגת מטרות המלחמה, אז גם חיי החיילים צריכים להיות יקרים לנו לא פחות, ואין הצדקה לסכנם.
תחשבו על חייל אמיץ ומסור, שעד לפני רגע נלחם מול האויב העזתי והיה מוכן למסור את נפשו למען השגת מטרות המלחמה. ועכשיו תארו לעצמכם שאותו חייל מסור ונאמן נפצע חלילה ונפל בשבי האויב. האם מאותו רגע שהוא נפל בשבי הוא כבר לא חייל שצריך להיות מוכן למסור את נפשו למען המטרה הלאומית? האם עד שלא נחטף מטרת המלחמה הצדיקה את הקרבת חייו, אבל כעת שהוא חטוף יש לוותר על אותה מטרה למען הצלת חייו? אין בעולם שום מדינה נורמלית שניתן להכניעה במערכה ולגרום לה להתקפל באמצעות איום על חיי אנשיה השבויים בידי האויב. אם אויבינו ילמדו שבתמורה להשבת חטופים ושבויים אנו מוכנים לסגת אחור מכל מטרות המלחמה, מובטח לנו שנפסיד בכל מלחמותינו.
6
הציבור הימני בכלל, והציבור הדתי־לאומי בפרט, חייב להיות מוכן לצאת ממנעמי הקונצנזוס, להגיד את האמת הזאת גם אם היא לא פופולרית, ולעזור למדינת ישראל להתפקח ולחזור לעצמה. אין לנו את הפריבילגיה להתכנס תחת חמימותו של קונצנזוס מוטעה כל כך, רק כדי להיות נחמדים ולהוכיח את מה שמיותר להוכיח – שגם לנו אכפת מגורלם של החטופים. ההוכחה הזאת כבר נחתמה בדמם של בנינו הרבים והיקרים שמסרו את נפשם במערכה הזאת. מי שמפקפק בכך לא ראוי ליותר מבוז עמוק.
לתגובות: [email protected]
***