כבר שנים ארוכות שיום ירושלים מזוהה עם בני הציונות-הדתית באופן מובהק. זה רע לירושלים ורע ליום חגה.
במקום חגיגה כלל ישראלית ססגונית, שמהדהדת ברחבי המדינה, רוב הישראלים אפילו לא מודעים לקיומו של היום, וודאי לא מציינים אותו. זה היה כך בעבר ולא חייב להיות כך. אבל כדי לשנות את המציאות, חייבים להדיר פוליטיקאים וקיצונים ולחזיר ליום החשוב הזה את אופיו הממלכתי והכלל-ישראלי.
יום ירושלים נחגג בפעם ה-57 בתהלוכת ריקוד-הדגלים המסורתית ובכמה אירועים נוספים. את כולם אפיין מכנה משותף מובהק אחד. השתתפו בהם כמעט אך ורק בני הציונות הדתית (לא המפלגה). זה לא היה ככה. יום ירושלים של פעם נשא אופי ממלכתי הרבה יותר.
אי פעם הוא צויין גם ברחבי ישראל. ובירושלים הבירה חגגו את היום הזה גם אחרים, ביניהם בני ההתיישבות העובדת ונציגי קבוצות נוספות בחברה הישראלית. לשינוי שחל באופיו של היום שלל סיבות, בהן ירידת קרנה, המצערת מאוד, של ירושלים כעיר שמחברת את כולם ומחלוקות פוליטיות סביבה.
אבל לצד זאת, לדרך בה נחגג היום כעת, יש השפעה מדירה כלפי רוב הישראלים שלו היו משתתפים באירועים היו חשים קרוב לוודאי כמי שנקלעו למסיבה לא להם.
הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאפשרות להחזיר ליום הזה את האופי הממלכתי שלו היא הפוליטיזציה שלו. זר כי נקלע לרחבת הכותל בעיצומו של יום ירושלים השנה, היה יכול להתרשם שהוא משתתף בכנס בחירות של מפלגת הציונות-הדתית-עוצמה יהודית. מנהיגי המפלגות נשאו נאומים מתלהמים אל מול אבני הכותל, מעל ראשיהם של אלפים שגדשו את הרחבה ונופפו להמון כאילו הם עומדים על במה בגני התערוכה בתל-אביב. מעבר לביזוי שיש בכך למקום הקדוש ביותר לעם ישראל, הפיכת יום ירושלים ליום בעל אופי פוליטי מובחן היא אסון לירושלים.
לכך נוספות תופעות שוליים שחוזרות על עצמן בכל שנה ומכתימות את היום והחוגגים. פעם זוהי קבוצת נערים שמכה ערבים בעיר העתיקה. פעם אחרת פורעים שמכים עיתונאים. פעם קבוצת מבקרים בהר הבית שמחליטה לאתגר את כללי הסיור בהר דווקא ביום הזה. ברור שמארגני היום לא חפצים בתופעות הללו, אבל גם גינוי נחרץ שלהם ומאמץ חינוכי-ופרקטי למנוע אותן לא ניכר במיוחד. לצד זאת ראוי להדגיש את תפקידה השלילי של התקשורת הישראלית שכהרגלה מתמקדת בארועי שוליים אלו ומציגה את החגיגות והחוגגים, בדרך מסולפת, בפריזמה של הארועים הללו.
אל אלו נוסף מאמץ של קבוצות קיצוניות להפוך את יום ירושלים למפגן, לעתים אלים ודווקני, לשליטה היהודית בירושלים. ירושלים חוברה לה יחדיו. שחרורה וריבונות ישראל עליה לא מוטלות בספק בקרב רוב הישראלים. אלא שהדרך להפגין את הריבונות והאחריות לכל חלקי העיר היא בהענקת תוכן מנהלי, אכיפתי וחינוכי לתושבי מזרח העיר לאורך כל השנה. ריקוד דגלים המוני שגורר חיכוכים שגולשים לעתים לאלימות, לא תורם רבות לא למעמדה של העיר בקרב הציבור הישראלי ולא לריבונותה של ישראל עליה.
חוק יסוד ירושלים מבצר את מעמדה, כולה, כבירת ישראל תחת ריבונות ישראלית. אלא שלא די בחוקים והצהרות כדי להשיב את ירושלים לכלל הישראלים ואת יום חגה ליום ממלכתי ששותפים בני כל הקבוצות בחברה הישראלית.
כדי להחזיר את החגיגה לתפארתה, חובה על פוליטיקאים להסיר ממנו את ידם. לצד זאת חובה על כולנו לנהוג ביום הזה קדושה גם במובן של שמירת אופיו הממלכתי והמרכזי, ריסון הגורמים הקיצוניים, והעברת מסר לאחנו הישראלים כולם, שירושלים ויום חגה, הוא חג של כולנו.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה בכיר למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'