דבריו של הרב משה ליכטנשטיין מחייבים תגובה. אבקש לעשות זאת אחר הבעת הכבוד למי שחייו הם קודש לתורה ולהעמדת תלמידי חכמים. יחד עם זאת האמת אינה ביישנית ואינה חנפנית ואנחנו צריכים להעמיד אותה מבלי לשאת פנים לאיש.
הרב מלין על ש"הפכנו מיהדות של משה ואהרן ליהדות של יפתח ובר-כוכבא" ואני קורא את הדברים מנקודת מבטו של חייל שהיה בלבנון השניה וראה אש והיה צריך להפעיל אלימות וחושב לעצמו – מה הייתי מרגיש אם הייתי שומע את הדברים בזמנו?
אנחנו יהדות שיש בה גוונים וצדדים שונים. אנחנו צריכים אנשים שיהיו משה ואהרון ושישבו בבתי המדרש (ואף לחמו לא מעט, בניגוד לתדמית הגלותית שהרב מנסה להדביק עליהם) ואנחנו צריכים לא פחות מנהיגים שיהיו עם העם במושבים ובערים ויבין לליבם. שיבינו שהעם הזה חרד לקיומו והוא זקוק לדמויות כמו יפתח ובר כוכבא לא פחות מלמשה ולאהרון.
נדרשנו לחיות באווירה אלימה. אנחנו כבר לא חוסים בצילה של "ידידתנו הגדולה" ומנהלים חיי קהילה נחמדים ושקטים. אנחנו צריכים להילחם על חיינו וצריכים מנהיגים שידעו לטעת בנו את הכוחות לצאת ולהסתכן ולא לחשוב שיש איזה רב באיזה מקום שרואה בנו אנשים אלימים.
לגבי התלונה על השם 'עוצמה יהודית' – אנחנו רואים יהדות חלושה וחנפנית שמבקשת לשאת חן. אנחנו רואים רבנים שמביטים אל שקמה ברסלר שמונעת להניח תפילין ולא מצייצים כלום. שרואים את האחים לנשק מפרקים את המדינה ושותקים.
אנחנו רואים אותם עומדים מול אסא כשר שמסית ומדיח ואין בפיהם ולו מילה של ביקורת ואנחנו מבינים – יש יהדות של גלות ושל חולשה וצריכה להיות יהדות של עוצמה ולשם אנחנו מכוונים.
אנחנו לא מטיפים לאלימות. אנחנו מחלקים נשק כדי להתגונן מחיות האדם שקמות עלינו לכלותנו. אנחנו מקדמים גישה תקיפה ועוצמתית אל מול רוחות הפרוגרס שאין מי שיודע לעצור אותן בעולם התורה, עולמם של משה ואהרון כביכול.
לסיום – משה רבנו ניצב על ראש הגבעה ושולח את תלמידו יהושע להלחם – "צא הילחם". יהושע העדיף לשבת ליד משה רבנו וללמוד תורה ולהתפלל אבל יהדות של משה מלמדת שלצד התורה ישנו חרב וחנית ועוצמה יהודית.