
ועדת חקירה, או ועדת בדיקה, ואולי בכלל ועדת תיקון. לא משנה איזו כותרת תככב מעל המסמך שייצא. החשוב הוא שהלקחים מאירועי שמחת תורה בשנת תרפ"ד יילמדו היטב וייושמו מהר ככל האפשר.
לאור הניסיון בוועדות חקירה, אולי צריך לנקוט, הפעם, בדרך שונה. וזאת בכמה היבטים:
1. מאות אלפי חיילים השתתפו בלחימה. ולאורך חודשים ארוכים. המגויסים השליכו נפשם מנגד וראוי שהם יהיו שותפים גם בהסקת המסקנות. מה גם שיש חוסר אמון כבד ומוצדק כלפי אישים שונים, בשכבת המפקדים גם לפני שמחת תורה. החלטות וביצועים של קצינים בכירים, היו בעלי השלכות לאירועים. וניגוד הענייניים עלול להיות רחב מאוד. ולכן, רצוי להקפיד שנציגי לוחמים, גם בדרגות נמוכות, יהיו חלק מהוועדות השונות. הם יניחו תשתית לצה"ל המתחדש.
2. לאור ההיקף הרחב מאוד של המלחמה והאירועים הרבים, כדאי להקים ועדות מקבילות לכל ועדה. כל ועדה תעבוד בנפרד, וכך ייבחן כל נושא מזוויות שונות ועצמאיות. וזה יביא לידי מיצוי של כלל האירועים, ושל כל ההיבטים. בתובנה כזאת ניתן לבסס את מוסד ה"איפכא מסתברא". שחסר כל כך.
3. נראה שרצוי לחלק את המטלה הענקית של הבדיקה- חקירה לשלושה מעגלים. שיתקיימו במקביל. ועם צוותים שונים.
הראשון: בחינת אירועי אותו יום. לדוגמה: האם היו התראות, ואיך הגיבו עליהן. האם היו מספיק כוחות וציודים מתאימים בנקודות נדרשות. האם הייתה כוננות ביחידות השונות. השמועות על חיילים בכוננות שישנו בתחתונים. על נשקים שנשארו בבתי מפקדים. על טנקים ומטוסים שלא תפקדו - מפחידים.
או, למשל, כשקורה משהו בלתי מתוכנן, מי מטפל בתחומים השונים. לדוגמה, היה מפקד (איפה הצל"ש שלו) במילואים שהורה לגייס את היחידה שלו, אך סגנו טען שאין לו סמכות לכך. (וטוב שחזר בו, לאור תקיפותו של המפקד).
השני: יעסוק בכל הקשור בהכנות לתרחישים צפויים. מה היו התרחישים, מה היה המענה לכל תרחיש. הוראות הפתיחה באש. ביטול "קו ה300". כלומר, 300 מטר מהגדר, שהעובר אותם מתחייב בנפשו. אך בפועל זה לא בוצע. ויש טענה שהוא בוטל - למה? כמו כן שאלת הנשקים שנלקחו מאזרחים –המשרתים במילואים- כדי למנוע גניבתם, כפי שסופר. הפעלות שריון וחיל אוויר, וגם חיל הים. כולל יעדים לתקיפות מידיות. הכשרת החיילים למשימותיהם. וגם לגבי האזרחים. הן מצד ההגנה עליהם. והן מהשתלבותם הפעילה בכל מה שנחוץ. מעבר לכיתות הכוננות, כמובן.
השלישי: הוא החשוב ביותר. הוא יבחן את ההשפעה וההשלכה של החלטות עקרוניות גם שנים רבות לאחור. כמובן, ההתנתקות מרצועת עזה, על כל היבטיה, או, הפקרת החייל הפצוע, יוסוף מדחאת, והמתנה לרחמי הפת"ח בקבר יוסף. או בריחת צה"ל מלבנון, העברת מים טריטוריאליים לבעלות לבנון, הסכמי אוסלו - מצפון תיפתח הרעה - ואף ההסכמים עם ירדן ומצרים. כל אלו טפחו על פנינו בעוצמה רבה.
מה המסר לאויבינו שאף כשהם פותחים במלחמות נגדנו, ואנו מנצחים בשדות האש והדם, הרי שאנו מוותרים תמיד. התוקפן אינו משלם פיצויים ואדרבה, הוא מקבל יותר ממה שהיה לו קודם, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה. משמע, כדאי להם לחזור ולנסות לחסל אותנו. האם אין כאן הפגנת חולשה שלנו ועידוד לאויבים השונים?
אי אפשר עוד לטמון את הראש בחול. וגם לא לשכוח את החינוך. גם במסגרת הצבאית. כל ישראלי חייב לדעת את ההיסטוריה שלנו. אם ראש ממשלה היה מסוגל לוותר על קבר רחל, אנחנו בבעיה קשה. אם לוחמים מציינים שבכל בית בעזה יש תמונה של מתחם הר הבית ואצלנו יש תמונת זמרי האירוביזיון, - אנחנו בבעיה.
אם לוחם יהודי לא יודע מה הזיקה שלו לארצו, אז באמת למה עליו להילחם פה? הוא יכול לעשות רילוקיישן לקפריסין או אמריקה, ולהתגייס שם. כל ישראלי צריך לדעת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. מהותית, היסטורית, מוסרית וצודקת.