יאסר ערפאת נכנס לעזה
יאסר ערפאת נכנס לעזהצילום: משה שי, פלאש 90

בשבוע הבא (או אולי בשבוע שאחריו, מי זוכר) ימלאו 30 שנה לסיום הרומן שלי עם רפיח. זה לא שהיא אקסית מיתולוגית או משהו, יצאנו בקושי שלושה חודשים וחצי, אבל בכל זאת – רפיח נחרתה לי עמוק בזיכרון, מיד תבינו למה.

את הסיפור הזה צריך להתחיל מפורים תשנ"ד, 25 בפברואר 1994. זה היה יום שמש חורפי ברמת הגולן, כשבבסיס הצבאי שלנו החלה לרוץ שמועה על יהודי שנכנס למערת המכפלה ורצח 29 מוסלמים. הימים היו ימי ממשלת רבין, הסכמי אוסלו עמדו בפני תחילת מימושם, וכל המדינה נכנסה ללחץ ועסקה בשאלה האם כנקמה כל הערבים יעלו עלינו או שהם רק יסמיכו את החמאס לעשות את זה. ככה זה אצלנו, כשמוסלמי רוצח מדובר במפגע בודד, כשיהודי רוצח ברור שכל העם היהודי עומד מאחוריו. אבל את המפקדים שלנו העסיקה השאלה מה יהיה עם רפיח, שאליה עמדנו לצאת לתעסוקה מבצעית יזומה. מטורלל ככל שזה יישמע, קברניטי המדינה וצה"ל היו מוטרדים עד ראשיהם בשאלה איך לרצות את יאסר ערפאת וחבורת המרצחים שלו, כדי שלא ישרפו להם את השלום החם שנרקם בנורווגיה הקרה.

למרבה ההפתעה המזרח התיכון לא התפוצץ עלינו, וכמה ימים אחר כך יצאנו לדרום רצועת עזה כמתוכנן. לקחו אותנו לשיחה עם מח"ט הגזרה, שהסביר על האחריות המוטלת עלינו להימנע ממעשים פזיזים שיאיימו על שלום העולם ועל הקידום האישי שלו. בשלב הזה קם אחד החיילים והודיע שמבחינתו מתנחלים הם אויבים ואם הוא יראה מתנחל עם נשק הוא יורה בו במקום. המח"ט, למזלנו, היה דרוזי. "אתה לא יורה באף אזרח", הוא הבהיר, "גרים פה גם יהודים והם בהחלט לא האויבים שלך".

הוראות הפתיחה באש היו ברורות: יש לכם נשק, תחשבו טוב טוב אם בא לכם להסתבך בגללו. זורקים עליכם אבנים? אתם לא יורים, זה עלול לסכל את השלום. זיהיתם חמוש? לא יורים, יש בגזרה מחבלים, סליחה, שוטרים פלשתינים, אתם לא רוצים להרוג אותם ואת השלום המתרגש עלינו. שוטר פלשתיני מכוון נשק לכיוונכם? לא יורים, זו הדרך שלו להביע את תמיכתו בשלום. הוא דורך את הרובה? לא יורים, יכול להיות שהוא סתם משחק. הוא יורה עליכם? לא יורים, מספיק ירי מצד אחד, לא צריך להבעיר את כל האזור. מישהו מניח משהו על הכביש ובורח? לא יורים. נכון, יכול להיות שהוא מניח מטען, אבל גם יכול להיות שהוא סתם נבהל מכם. תניחו שהוא לא הניח.

לדמיין שזה סרט של דיסני

גם לגבי בקבוקי תבערה היו הוראות שכל דוקטורנט לפיזיקה קוונטית יכול להבין: אם מישהו אורב לכם בצד הדרך, לא יורים. זיהיתם שיש לו ביד בקבוק? לא יורים, אולי הוא סתם צמא. הוא הדליק את הבקבוק? לא יורים, יכול להיות שהוא רק מערבב מנטוס עם קולה. הוא עומד להשליך עליכם את הבקבוק הבוער? כאן יש פלפול הלכתי: אם הוא עוד לא זרק, מותר לירות בו. אם הוא זרק אסור, כי הוא כבר לא מהווה סכנה. הוא הלך להביא עוד בקבוק? לא יורים. אולי הוא רק ממחזר למען איכות הסביבה? מנין לכם שזה בקבוק תבערה? למה סתם להבעיר את השטח?

המסר חלחל היטב. כשסיור שלנו חטף בקת"ב, החייל שישב בפאתי הג'יפ זיהה את המחבל אבל לא דרך את הנשק כי הבין באינטואיציה שעדיף לחטוף בקת"ב מאשר לחטוף תביעה מהפרקליטות הצבאית. ובאמת, הבקת"ב פספס את הג'יפ והתלקח על הכביש, המחבל חזר לביתו בשלום וכולם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה, חוץ מאלה שלא.

באירוע אחר כוח שלנו בפיקודו של סגן מפקד הגדוד נשלח להפגנה אלימה של מאות מתושבי רפיח שלא שמעו שהגיע שלום, כנראה בגלל שעדיין לא היה אינטרנט. המשימה הייתה לעמוד מול המתפרעים ולדמיין שזה סרט של דיסני, אבל באיזשהו שלב חייל בשם ואדים דרך את הנשק וירה באוויר ירייה שהבריחה את ההמון לאחור.

"מה אתה עושה?!" צרח הסמג"ד.

"הם התקרבו אליי", הסביר ואדים, "הרגשתי מאוים".

"הרגשות שלך לא מעניינים אף אחד, אתה שומע? לא יורים פה! לא! יורים!"

"ואם הם היו מגיעים אליי?"

הסמג"ד השתולל בזעם. ואדים, שרק שנתיים או שלוש לפני כן עלה לארץ ממדינה שבה אין סובלנות לאלימות, לא הצליח להבין מה עובר על המדינה שלו.

"חזיז ורעם", הוא התמרמר (סתם, הוא אמר מילים ברוסית שלא יפה לכתוב בעיתון), "חיים שלי לא שווים שום דבר פה?"

הוא טעה, כמובן. החיים שלו בהחלט חשובים. אבל ההסכם עם ערפאת היה חשוב יותר.

חשיבה הגיונית מנוגדת לאמנת ז'נבה

בכל פעם שהיינו יוצאים הביתה ליומיים היינו רואים במעבר סופה או כיסופים את הגדר האלקטרונית ההולכת ונבנית. זו לא הייתה רק גדר ביטחונית, זו הייתה הצהרה מדינית שאמרה: אין לנו מה לחפש בעזה, אנחנו יוצאים ממנה והרשות הפלשתינית כבר תדאג לנו. אנחנו, חיילים פשוטים ופעורים שכמונו, לא הבנו איך מישהו מעלה על דעתו שנברח מעזה ועזה לא תרדוף אחרינו. המפקדים בתגובה היו עונים לנו בנועם ובחן המאפיינים את צה"ל: "סתמו ת'פה! אתם רוצים כל החיים להמשיך לרדוף אחרי ילדים בסמטאות ג'באליה? מה נראה לכם, שאתם יודעים יותר טוב מראש הממשלה וכל הקודקודים?!"

אז סתמנו, כי באמת מי אנחנו, סתם רב"טים עם חשיבה הגיונית אסורה בפקודת מטכ"ל ומנוגדת לאמנת ז'נבה. מטרת העל הייתה שמירה על הסכמי אוסלו, מטרת המשנה הייתה "להילחם באויבי השלום משני הצדדים", כפי שהגדירו לנו. מה שאומר שבתור חיילים היינו צריכים להילחם נגד עצמנו וזה עשה לנו קצת בלבלות. מזל שאסור היה לנו לירות.

איכשהו סיימנו את הקו בשלום, וביוני 1994 נפרדנו מרפיח המפרכת וחזרנו לרמת הגולן. שבועיים אחר כך, ביום שישי בצהריים, רבצנו במועדון הפלוגה וראינו בטלוויזיה את יאסר ערפאת נכנס לעזה כמו מלך בשיירת רכבים משוריינים דרך אותה רפיח. בדיעבד התברר שהשיירה הזאת הובילה גם מבוקשים ואמצעי לחימה שישראל לא הסכימה להם בהסכמי אוסלו. בדיעבד התברר גם ש – הפתעה הפתעה – השב"כ ידע על הפרות ההסכם, אבל אף אחד לא רצה לקלקל את השלום.

אחר כך הגיעו פיגועי התופת באוטובוסים ובצמתים, בשנת 2000 ברחנו מלבנון באישון ליל, בשנת 2005 ברחנו מעזה במסגרת הגירוש שבטעות קוראים לו התנתקות. הקודקודים שאסור לחלוק עליהם אמרו שאם יירו עלינו טיל אחד, אפילו ירייה אחת, אם רק יעזו לנסות להוציא פיגוע אחד, עזה תימחק מעל פני האדמה ואדמת לבנון תבער.

איך זה נגמר בסוף, כולם רואים.

אבל אלופי הקונספציה, אלה שאסור לבקר אותם כי מה אנחנו כבר מבינים, עדיין סומכים על הרשות הפלשתינית. עדיין מקדמים רק את מי שמיישר איתם קו. עדיין יוצאים בשצף קצף נגד מי שמעז לאתגר אותם בשאלות.

אבל אני מה אכפת לי, אני עם רפיח גמרתי כבר לפני 30 שנה. כן, החיילים של היום שוב צריכים להתמודד איתה, וזה הרבה יותר מסובך מאשר לרדוף אחרי זורקי אבנים בג'באליה, אבל היי, ממתי מישהו פה דואג לדור הבא.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***